הזמן שנבחר הוא חופשת פסח של בית הספר, 12 ימי טיול בסך הכל עם יום מנוחה באמצע - ליל סדר כהלכתו, בבית. ישבנו על מפות, עשינו תכניות, ביטלנו, שינינו, התלבטנו. ושוב עשינו תכניות ושוב ביטלנו ושוב שינינו ובסוף החלטנו. בערך.
הקמפר עבר הכנה, טיפול גדול ושטיפה. אספנו מהארונות והתיקים את כל המפות שיש לנו ואת "אטלס הכבישים החדש" משנת 1998, אביזר הניווט האולטימטיבי. עשינו קניות, מילאנו מים במיכל, שמן במנוע ואויר בצמיגים, ומצוידים ברוב מה שצריך יצאנו לדרך.
יום 1: מתל אביב לחורשת הארבעים (65 מייל מצטברים)
היום הראשון למסע היה יום קצר. יצאנו מאוחר מדי אחרי הצהריים, מה שמבטיח פקקים כל הדרך צפונה. הפעם הפקקים היו גרועים במיוחד, ושעתיים וחצי אחרי שיצאנו עדיין היינו רק בחדרה. לא נורא. עוצרים לנוח וממשיכים. לכרמל בחרנו לעלות דרך "עיר הכרמל". אמנם ערב אבל השוק של דליית אל כרמל שוקק ומלא אדם, אנחנו חולפים באטיות ונהנים מהניחוחות והמראות, ממשיכים לנקודת הלינה הראשונה שלנו, חורשת הארבעים.
נכון שיש הרבה חניונים בכרמל, אבל דווקא בחורשת הארבעים למרות הקרבה שלה לעיר והנגישות למכוניות פרטיות, הנוף שווה הכל. אנחנו מוצאים נקודה שקטה עם נוף פנורמי מהמם למפרץ, והולכים לישון עם רוח שורקת, אחרי ארוחת ערב בסגנון שילווה אותנו בימים הקרובים: מיטב של התבשילים המוכנים שמגיעים בשקית אלומיניום עם ציור של אוכל.
יום 2: מחורשת הארבעים לדרך נוף הרי נפתלי (150 מייל מצטברים)
על הבוקר מתחילים בירידה אטית לכיוון נשר, ונכנסים לדרך נוף כרמל. כמה קילומטרים במעלה הדרך עצירה לארוחת בוקר מאוחרת, עוד סיבוב שבילים למצוא עוד קצת נוף, וממשיכים צפונה. המטרה היא להגיע לגליל העליון היום, כשהתחנה הראשונה היא מערת קשת. עצירה ראשונה ביער אחיהוד, קצת להתקרר, קצת לאכול, קצת לנוח וגם משחק שח קצר. ילדים מהאזור צועקים לנו "סקובי-דו, סקובי-דו". אני לא מבין מה הקשר אבל נברר אחרי כן. ממשיכים צפונה.
יש לנו עוד מסע ארוך, ואין טעם להרוג את המנוע ביום הראשון. מרגע הפנייה מהכביש הראשי לכיוון אדמית אני מוריד להילוך שני ומקפיד לא לעבור את ה 40-50 קמ"ש. העין פוזלת מדי פעם לשעון לחץ השמן - כל עוד הוא מרוצה, גם מד החום שלידו יהיה מרוצה.
מתגלגלים לאט בעלייה, והנה השביל הרגלי למערת קשת. נכון, יש גישה מלמעלה בשביל הג'יפים, אבל מה זה שווה אם לא עולים ברגל והנוף נפתח עם כל צעד שצועדים? חצי שעה ואנחנו למעלה, קצת נוף גלילי משכר, עוד הליכה קצרה חזרה למטה, וממשיכים בעלייה לכביש הצפון עם טרמפיסטים, אב ובן שירדו בנחל נמר וחוזרים לאוטו שחונה למעלה.
הנסיעה לאורך כביש הצפון היא קצת חידתית, כי כביש הצפון הישן סגור בחלקו, והחדש עובר במקומות שלא מסומנים ב"אטלס הכבישים החדש" שאתו אנחנו מנווטים. אבל יש לנו זמן לפענח את החידה. בנקודה מסוימת יש שלט מחליד המורה לנהג ולחייל כי מהירות הנסיעה בכביש היא 40 קמ"ש. מתאים לי לאג'נדה, אני מציית.
עליה בהילוך ראשון להר אדיר, גם כאן התצפית מהממת, לכיוון רכסי דרום לבנון. קבוצת חיילים מתפעלת, ואחד מהם גם מזכיר את סקובי-דו. אנחנו מבררים איתו מה העניין והוא מסביר שרק צריך להוסיף פרחים מסביב ואנחנו בדיוק כמו בסרט המצויר. אוקיי, סקובי-דו. שיהיה.
לקראת ערב אנחנו נכנסים לדרך נוף הרי נפתלי, ונוסעים עד לנקודה המושלמת למחנה. יש נוף, אין יותר מדי רוח, ואין כוורות בטווח הנראה לעין. אנחנו בול מעל צומת גמא, מזג האוויר מושלם, ואפשר לפרוש לשינה עם סיום היום השני.
יום 3: מדרך נוף הרי נפתלי לנחל סמך (220 מייל מצטברים)
האתגר הראשון של היום השלישי הוא למצוא את הדרך מסוף דרך הנוף לכיוון מבואותיה הדרומיים של קריית שמונה. אני בוחר בשביל שנראה בכיוון הנכון, וממנו בהתפצלות נוספת שביל נוסף בירידה. שמיד הופכת תלולה מדי. ועם בורות עמוקים מדי בשבילנו. אבל אי אפשר לזנק ברוורס, אין מספיק אחיזה וחייבים להמשיך למטה עד שנמצא איפה להסתובב. כשזה כבר קורה אנחנו כמעט בתוך האתר של רכבל צוק מנרה - בינינו למגרש החניה מפרידים עשרות מטרים של שביל, ואיכשהו אני לא בטוח שאין גדר ושער בין האתר למה שעכשיו כבר די ברור שהוא דרך השירות של הרכבל. אבל ננסה, מה יהיה... בסוף אין שער, ואנחנו יוצאים מהאתר ביציאה הראשית כאילו כלום. ממלאים דלק ומצטיידים בקריית שמונה, ממשיכים ועולים לכיוון החרמון.
הכביש בין קרית שמונה לבניאס מישורי למדי עם נוף פתוח, עוברים את הקיבוצים ולקראת הבניאס הכל משתנה. האנרגיה של הבזלת ושל ההר מכה כמעט בבת אחת, והכביש נהיה צר. נוסעים לאט, עקומה ועוד עקומה, מגמת עלייה. במפל סער פונים לכיוון החרמון. הכביש פתאום נהיה רחב וטוב, אבל העליה תלולה. ניסע לאט. התרגיל מאתמול עובד גם היום. הילוך שני, 40-50 קמ"ש, ומי שרוצה לעקוף שיחכה שנזוז לכמה רגעים לשוליים.
מארק טווין שטען שארץ ישראל היא מקום מכוער באופן כללי, כינה את קלעת נמרוד "תל החורבות היפה מסוגו בעולם". הראות לא טובה ותישאר כזו כמעט עד סוף המסע, אבל ממגרש החניה אנחנו מצליחים לזהות את הנקודה שבילינו בה את הלילה הקודם.
האוטובוס שנכנס לפנינו פורק קבוצת צעירים אמריקאיים יהודים, הם מתפעלים מהנוף בעזרת מוסיקה רועשת הבוקעת מתרמילו של אחד הנערים. אנחנו לוקחים את הזמן ומסיירים, קוראים קצת על הממלוכים ועל האיובים שבנו את המצודה. יותם מתרגל קריאת כתובות בערבית ואני מנסה לתפוס קצת צילומי נוף מבעד לאוויר החלבי, האפור. המקום מתמלא לאט לאט, מלמעלה מגרש החניה כבר נראה די עמוס, אבל חוץ מהאמריקאים כל המטיילים שומרים על הרוגע השורר במצודה החרבה.
חזרה במגרש החניה אנחנו רואים שליד הקומבי חונה פולקסווגן אחרת. GTI חדשה. צילום משפחתי למזכרת, ושתי סטודנטיות ניגשות אלינו, מבקשות בחצי עברית עילגת חצי אנגלית להביט פנימה, שואלות שאלות בשביל השיחה המתחייבת מהנימוס, מקשקשות קצת וחוזרות לאוטובוס. אנחנו יוצאים וממשיכים בעליה. נוה-אטיב, נמרוד. היאחזות נחל נמרוד הנטושה הייתה נקודת יציאה לטיולים במורד הוואדי דרך מטעי התפוחים ומצודת נמרוד, עד הבניאס. מהמסלולים היפים בארץ. אחרי כן קם כאן היישוב נמרוד שיש בו עדיין אווירה מיוחדת. קשה להסביר, אבל יש באוויר משהו..
יורדים לכיוון מסעדה, ובבוקעתה אנחנו עוצרים לרגע בצומת להביט במפה. מישהו רץ לכיווננו, מגיע מתנשף. מזמין אותנו לקפה בפנצ'ריה בצד השני של הצומת. ג'לאא הוא לא רק פנצ'רמעכר, ולא רק ג'יפאי שהסופה היפה שלו עומדת בחוץ, הוא גם קנה ממש לפני כמה שבועות טרנספורטר T2 והוא חייב להסתכל ולראות ולהראות לנו תמונות... ככל שמתרחקים מהמרכז האנשים, כך נראה, מתלהבים יותר ממכונית מיוחדת - ונראה שהקומבי גם פותח דלתות לשיחה. ואם רצינו לטייל בארץ, אין כמו לעצור פה ושם ולשבת לקפה עם מישהו שהרגע פגשת וחמש דקות ושתי כוסות קפה אחרי כן כבר ראית את כל שלבי השיפוץ של הרכב שלו בתמונות.
עולים לחרמונית. הכביש שבור. נוסעים בזהירות. הבונקרים על הפסגה הצפונית כמו מסרט אפוקליפטי. אזור הגבול פרוס מתחתינו, עוברים לפסגה המרכזית, ומגלים שיש דרך טובה שעולה להר. היא כנראה לא מסומנת באטלס הכבישים החדש. יורדים וממשיכים, עולים גם לבשנית ולטורבינות הרוח.
שני טרמפיסטים מצטרפים אלינו לכמה קילומטרים. צריך להחליט איפה ישנים הלילה. יש זמן, תיכננו לישון בחניון יהודיה אבל יותם מעדיף שקט ובידוד על פני שירותים מסודרים ומשותפים לעוד כמה מאות מטיילים. אני לא יכול לומר שהוא טועה, והתכנית למחר היא לטייל בגמלא. קצת לפני שקיעה מדרום מערב לצומת דליות אנחנו מוצאים משטח דשא צמוד לבונקר נעול, ממש מעל תחילת הערוץ של נחל סמך. מושלם. איזה שקט וכמה שלווה בין גדרות התיל. הלילה הזה הוא בעיקר של שירת הצפרדעים והקרפדות, וצליל זרימת מים מרגיע ומרדים כמו שיר ערש.
באופן כללי הלילות בטיול הזה מעולים. אנחנו חונים בין השקיעה לאור אחרון בדרך כלל, מקימים מחנה ופותחים את הגג. אנחנו כבר מתורגלים וכל הסיפור לוקח כמה דקות. הולכים לישון מוקדם אחרי ארוחת ערב פשוטה שבמהלכה מדברים על מה היה היום ומה רוצים לעשות מחר, וקריאה - יותם קורא במיטה שבקומה השנייה, אני בסלון, ואז פותח את המיטה ושוקע לשינה שקטה ועמוקה כמו שאפשר רק בשטח.
הבקרים גם מצוינים, אני קם מוקדם יחסית, ואחרי 8-9 שעות שינה, הבוקר מתחיל באטיות. שגרת הבוקר כוללת קפה, תכנון הנסיעה היומית עם מפה, בדיקת שמן וקיפול המחנה עד שיותם מתעורר, וזה קורה די מאוחר, ואז סוגרים את הגג ויוצאים לדרך. תלוי במזג האוויר ומצב הרוח, את ארוחת הבוקר אנחנו אוכלים או בנקודת הלינה או בדרך - כשאפשר לעצור מתי שרוצים, הכל מתגמש.
יום 4: מנחל סמך לגבעת יהונתן (309 מייל מצטברים)
היום הזה יש לנו אורח לקפה של הבוקר, ואנחנו יוצאים כשהשמש מאדה את הטל הכבד מהציוד, שלא יתקפל רטוב ויסריח. נוסעים נסיעה קצרה לגמלא, והולכים לסיור בעיר החרבה. קצת קשה לדמיין איך חיו כאן כמה אלפי אנשים - לנו זה נראה מקום קטן. התצפית לכיוון הכנרת מרהיבה אפילו כשהראות לא משהו. יש לנו זמן להוציא את המשקפת ולהתבונן בפרטים בנוף.
חוזרים בעלייה התלולה והולכים לתצפית הנשרים - בלי יותר מדי ציפיות. ואכן אנחנו מצליחים לראות אולי שני נשרים, ולגבי אחד מהם אני לא בטוח שזה היה נשר. בינתיים מגרש החניה שהיה ריק בבוקר כבר מלא - כולם מטיילים כך נראה. בדרך החוצה עוצרים אצל הפקחים לשיחה על מכוניות אספנות.
בתכנית המקורית חשבנו ללכת בזוויתן, אבל קר היום ולא מתאים להירטב. אז משאירים את המים לקיץ, יורדים לבקעת בית צידא ועולים דרך כפר נחום להר האושר. איזה מקום יפה - גן מטופח כמו בחו"ל. ישו, כך מספרים, נשא כאן את הדרשה המפורסמת ולכן המקום כל כך חשוב לנוצרים. השומר מציע ליותם לקנות ממנו את האוטו במזומן ומתפתחת, כרגיל שיחה. בסוזוקי באלנו מאחורה מתפתחות צפירות, והשומר בחיוך מסביר להם שכשמגיע רכב כזה, צריך לחכות בסבלנות..
מהר האושר אנחנו יורדים חזרה לכינרת ועולים דרך טבריה לשמורת הארבל, שנסגרת בדיוק כשאנחנו מגיעים לשער. במקום עליה לארבל אנחנו מחנים מול קרני חיטין. הבקעה פרוסה לפנינו דרך החלון הקדמי, ותוך כדי אכילת אטריות בסלון, קוראים על קרב קרני חיטין. בעיני רבים התבוסה המוחצת שנחלו בו הצלבנים לאיובים, הופכת אותו לאחד הקרבות החשובים בהיסטוריה האזורית ואולי גם בהיסטוריה של העולם המערבי.
כשיושבים כאן, אפשר ממש לדמיין את טורי הצלבנים מגיעים מלמעלה, כבר רעבים וצמאים, את החיילים הרגליים שלא מקשיבים לפקודות ומפסיקים להגן על האצילים הרכובים, את המוסלמים שמזנבים בהם, מכתרים אותם, מציתים את השדות סביבם. הקטל, והשקט שאחרי הקרב, כמו השקט הרגוע של שעת אחרי הצהריים בגליל. בדרך חזרה לכביש הראשי אנחנו מבקרים בבית הכנסת העתיק של ארבל, בית כנסת גלילי טיפוסי עם העמודים והכל.
התחנה הבאה עפולה. כלומר תחנת דלק בעפולה, שהיא רק עצירה בדרך לגלבוע. התכנון היה לישון בהר שאול אבל מחנה של תנועת נוער משנה לנו את התכנית ואנחנו מתקדמים בדרך הג'יפים לגבעת יהונתן, מקווים לא לסבול יותר מדי מהרעש מהמחצבה.
יום 5: מגבעת יהונתן לתל אביב (420 מייל מצטברים)
את הבוקר אנחנו מקדישים לתצפית מהר שאול על העמק, גם כאן אנחנו לא שוכחים את הזווית ההיסטורית המדממת. ממש מתחתינו התרחש הקרב בו הממלוכים הביסו את הצבא המונגולי המאיים ועצרו את ההתקדמות שאף אחד אחר לא הצליח לעצור. הם לא רק מנעו מהמונגולים להגיע למצרים, אלא גם גרמו להם לסגת לא מעט ולנטוש את החלק הזה של המזרח התיכון, והפכו לשליטים הבלתי מעורערים למשך שנים רבות מאוד.
מצומת מגידו הקמפר מתקדם לכיוון היערות והגבעות של רמות מנשה ועמק השלום, יורדים לביקור בכפר יהושע, ודרומה, לכביש החוף. הכביש נקרא על שם החוף אז אנחנו חייבים לעצור בחוף אולגה, אולי נראה כרישים? והחלק הראשון של המסע מסתיים כשאנחנו מגיעים לתל אביב, הביתה.
התיקונים הנדרשים קלים: מראת צד אחת שהפלסטיק שמחזיק אותה בתוך מסגרת המתכת סדוק מקבלת מנה של סיליקון להדבקה. מגרת העץ שהסיכות שמחברות את חלקיה יצאו מהמקום זוכה להידוק. לחץ אויר בצמיגים, מים במיכל המים, ואנחנו מוכנים להמשך המסע.
חלק ב'. דרומה.
תפריט ראשי
ניווט לפי מותגי 4X4
פורום 4X4 הודעות אחרונות
vBulletin Message