פורום ג'יפולוג 4X4 - ראלי בודפשט-במקו 2015, יומן מסע

חוויה של פעם בחיים. הפעם הקלישאה נכונה, אחד לאחד. צור ואורנה שומן קנו ניסן פטרול חבוט ויצאו לראלי בודפשט-במקו, מסע שטח שהתגלה כהזוי, המטורלל, והמדהים ביותר שאפשר לדמיין. לקח לצור זמן לכתוב והרבה יותר זמן לנו לערוך את שפע המילים והתמונות, אבל תסכימו איתנו שלקצר ולתמצת לא היה עובד הפעם. השענו אחורה והצטרפו לג'יפאים הישראלים שנסעו, נתקעו, תיקנו, חילצו וחולצו עד סוף העולם.

הכל התחיל כאן, במאמר שפורסם בג'יפולוג על ראלי בודפשט-במקו. קראתי והתרשמתי. בדקתי במפה איפה זה הבמקו הזה. נדלקתי ושלחתי מיד קישור לאורנה. היא החזירה מייל עם מילה אחת: ״נרשמים?״ למחרת בערב נרשמנו לארוע של 2015. זה היה בדיוק בזמן היציאה של ראלי שנת 2014, כך שנשארה לנו שנה להתארגן.

מי זה לנו? אורנה ואני, לאחר הטיול הגדול שעשינו הרבה אחרי הצבא, החלטנו שתי החלטות משמעותיות שמחזיקות מעמד עד היום: להתחתן, ולטייל כל שנה כחודש בכל תקציב שיהיה. הסלוגן שיש לי בפורום הזה כבר הרבה שנים נולד עם פרוץ השלום עם ירדן. נסענו לטיול ארוך ״חוצה ירדן״ יחד עם נדב בכורנו בן השנה ברכב המפואר שהיה לנו אז: רנו אקספרס. נסענו מהצפון: עג׳לון, עמאן והמצודות ועד הדרום כולל ואדי רם. ומאז אנו מטיילים בהתאם לתקציב שנצבר באותה שנה, בעיקר בארצות עולם שלישי זולות, ובמידת הניתן גם 4X4.

הסיבות למה לא לצאת לראלי במקו עלו מיד עם העלאת הרעיון, והגיעו מכל עבר. הילדים - לא שמחו שנצא בלעדיהם ובמיוחד שזה נופל על ימי הולדת. המשפחה - לאור הסיכון בנסיעה לארצות כאלו, שנינו ביחד, ובמיוחד לאור אזהרות המסע והביקור בארצות ללא יחסים דיפלומטים עם ישראל. העבודה - הייתי אמור לבצע פרויקט גדול ומורכב של פעם בחיים שאמור להתממש בדצמבר, כחודש לפני הנסיעה.

אבל זה המצב כמעט תמיד, לפני כל נסיעה שעשינו וכמו שענן אמר לי לפני המון שנים, יש כאלו שמטיילים ויש כאלו שמטיילים בעסק שלהם. אז למרות כל התנגדויות (כולל נמרצות מאוד כאן באתר!), החלטנו שמתקדמים ונחליט תוך כדי תנועה. מקסימום יהיה הפסד של עלות כספית שעד חודש לפני הנסיעה הייתה ממש זניחה.

מה זה בכלל?

על ראלי במקו אפשר לקרוא בקישור הבא. בגדול יסד אותו בחור בשם אנדרו, שבמהלך הראלי גילינו שהוא ילד יהודי טוב המשתתף במכביה, שחלם לצאת לפריז-דקר אבל לא היו לו מכונית תואמת וספונסרים עשירים. אז הוא יצר לעצמו ראלי חלופי, שמתאים לכל אחד בכל תקציב. מבודפשט דרך אירופה למרוקו, מאוריטניה ומסתיים בבמקו בירת מאלי. תוך 16 יום היו אז 100 איש שנרתמו לשגעון שלו ולאותו ראלי ראשון.

אנחנו השתתפנו בראלי העשירי במספר שבו היו כ 250 רכבים ו-600 משתתפים ב-3 קטגוריות. אנחנו היינו הישראלים הראשונים שהשתתפו בראלי. הקטגוריה הראשונה הינה שטח תחרותי - ויש בה הכל ממשאית ספרדית מזוודת לפריז דקר, דרך רכבי 4x4 שנבנו בסדנאות וכאלו שנבנו ״עם חוט ברזל״ לבד ועד לאופנועים. כל אלו מקבלים מכשיר איכון ובכל יום דף עם משימות ורצים להביא כ 8-10 קודים ביום במהלך של כ 600 ק״מ יומי.

קטגורית אדוונצ׳ר (הרפתקאה) - אותם כלים, אותן משימות, רק ללא תחרות. וזו הקטגוריה שאנו נרשמנו אליה. אחרי יומיים הבנו שהלחץ והמרחקים מוציאים אותנו מהשטח לכביש של הקטגוריה השלישית אחרי 4 שעות, על מנת שנוכל (אולי) להגיע על הכביש בעשר לנקודת הסיום. אז וותרנו על איסוף הנקודות וניסינו לשמור על הציר בשטח, מה שלא עלה בידינו בחלק הראשון של הראלי. על כך בהמשך.

הקטגוריה השלישית הינה קטגורית הכביש, שם אפשר למצוא מרכבי אספנות דרך גרוטאות נוודים הכוללות אח ושרותים, ממשיך באמבולנס, דיפנדר-כבאות פולני, מיניבוס ומשאיות שאורגנו ע״י עמותות צדקה לתרומה הראלי נושא מסר חברתי של גשר בין אירופה לאפריקה וכולנו נתבקשנו לאסוף ולהביא ציוד לתרומה.

ואכן כזה נאסף ע״י רובם המוחלט של המשתתפים ונתרם ביד רחבה לאורך כל הכפרים בדרך ובעיקר בטקסים גדולים בבמקו, בהשתתפות שרי ממשלה ונאומים משמימים בצרפתית. מאחר והארצות שעברנו בהן הן דוברות צרפתית, בין הצרפתית לבין ההונגרית, אנגלית היתה שפה מיותרת ולא סייעה בכלום, אלא לתקשורת בין המשתתפים עצמם שאינם הונגרים.

המשתתפים הם ברובם הונגרים מכל השכבות ומכל המינים שבדומה לישראלים, כקבוצה הינם רעשנים, בוטים, מדברים רק הונגרית ולא בהכרח יוצרים חוויה טובה לזרים. כ-30%, להערכתי, היו משאר העולם. כל העולם אומר: בורמה, אוסטרליה, שוודיה, קבוצה גדולה של פינים, טאיוואן, פולין, לטביה, אנגליה, הולנד, מאלטה ועוד ועוד.

האופי בא לידי ביטוי גם בפארטצ׳ של הארגון. מראש נאמר: ״אנו כמארגנים לא אחראים על כלום, אתם כמשתתפים מקבלים ספר דרך, נקודות לדרך העיקרית וללינה משותפת. יש 2 מספרי חרום, אחד לעדכונים רק ב sms על מיקומים שלכם ואמצעי לשליחת מסרים לנשארים בבית והשני הוא המספר של הצוות הרפואי שאליו אין להתקשר בשום אופן, אלא בתאונה עם פציעה ברמת סכנת חיים.״

אלה ההוראות, בחיי! בנוסף פירגנו לנו תדריך בטיחות כל בוקר לגבי התראות ביטחוניות וסכנות בדרך.

הם עמדו במילתם ואכן לא סיפקו שום מעטפת משמעותית. זו היתה אכזבה גדולה מבחינתנו לאחר שהשתתפנו בראלי הפירמידות (זה לא הפרעונים), בקטגורית הלא-מתחרים, שם המעטפת היתה מעולה והתדריכים של פינואיי, המארגן, היו חגיגה והזדמנות מצוינת להקשרים חברתיים.

הקשרים שחסרו לנו מאוד, במיוחד בהתחלה, נוצרו מעצמם במהלך חניוני הלילה ההזויים שהיו. התחברנו לצוות הולנדי בטויוטה לנד-קרוזר קצר, שהתאים לנו בקצב ובנחישות ולצוות מאלטה, בטויוטה היילקס שלקח לו המון זמן לסדר את 4x4 התקול שלו והצטרף בעיקר לנסיעה במאוריטניה. הנסיעה בצמד בנהיגות שטח כל כך ארוכות העלתה מאוד תחושת הבטחון, אבל עדיין היו מאות רבות של קלומטרים שעשינו כרכב בודד.

ההתארגנות לראלי ערכה כשנה וכללה תהפוכות רבות מאוד ואתגרים אין סוף. כל דבר, לאחר שבוצע, הופך לטריוויאלי, אבל בשלב הזה הן הצריכו המון אנרגיה וזמן. חלק מהדילמות כמו איך ומה להכין ברכב היוו כר נרחב לדיוניים ב״טרנטות של מישל״, קבוצת הוואטסאפ של טיולי יום ה׳ בלילה, שליוו את הכיף של ההכנה של הדיפנדר 90 שלי, מה שהתגלה כמיותר לחלוטין בהמשך, כשהצלחתי סוף סוף לקבל הצעת מחיר להשטת הרכב בחזרה ממאלי הביתה בסכום הזעום של 5000 יורו. מה שהביא לביטול כל ההכנות והתוכניות לנסיעה עם הרכב שלי ומעבר חד לחיפוש רכב באירופה.

עוד דילמה הייתה מה עושים עם אשרות למרוקו ולמאוריטניה. האשרה למרוקו היא לכאורה תהליך פשוט. אבל למעשה, אף חברת תיווך ישראלית לא הסכימה לבצע את האשרות דרך נמל ימי. אורנה, במהלך נסיעה לפולין, בילתה במשך יומיים בשגרירות המרוקאית בורשה בנסיון להוציא קצה חוט, אך לא העלתה דבר גם אחרי בכי קורע לב במסדרונות השגרירות. לבסוף מצאנו מישהו בארץ שתמורת 150 דולר לאיש השיג את האשרה כולל הפתעה גדולה של מלווה צמוד שהמתין לנו בנמל כשהגענו לטנגיר.

האשרה למאוריטניה היתה תעלומה הרבה יותר גדולה. מייל שלי למשרד החוץ נענה בכך שהביקור במאורטיניה הוא על אחריותי בלבד ( ברור לא?) שלמדינת ישראל אין יחסים דיפלומטיים עם מאורטניה ועלי לבדוק את ההתראות באתר של המטה ללוחמה בטרור.
התכתבות נמרצת מול מארגני הראלי הניבה שתמורת סכום סמלי של 300 יורו הענין אולי יסודר. זה נודע לנו כשבוע לפני הנסיעה ועד אז היינו בהחלטה שלוקחים את הסיכון, מחד שלא יתנו לנו להכנס והראלי יסתיים מבחינתנו בטיול נוסף במרוקו, ומאידך במידה והויזה תושג, נסמוך על כך שחניוני הלילה מאובטחים עי הצבא המאוריטני ובמשך הנסיעה איננו מטרה ניידת, כיון שגם אני לא בדיוק ידעתי איפה אני נמצא, כך שעל אחת כמה וכמה (בהנחה שלא שתלו עלינו מכשיר איכון) אנו מטרה מזדמנת לא קלה.

השורה התחתונה כמו שכתבתי קודם, בחוכמה שבדיעבד הצליח לנו עם הרבה מזל וקצת אמונה. ה״עמלה״ עשתה את שלה נכנסנו עם ויזות רשמיות. ולאור הבעיתיות שלנו זכינו לליוי צמוד, ברוב החלק המאורטיני של הראלי, של טנדר לנדר קרוזר מצויד ב 8 לוחמים שנראים כמו טאליבן עם קאלאצ׳ים במרחק של ק״מ שניים, כמו צל לאורך כל הימים הארוכים הללו. הללו התגלו כמועילים במיוחד כאשר מכת קארטה מיומנת שנשלחה מידי המסוקסת לעבר זבוב שנחת על משקפי, העיפה אותם קיבינמט דרך החלון הפתוח במהירות של 50 קמ״ש. סריקה בת חצי שעה בישור קו של 3 הרכבים שהיינו כולל כיתת הטאליבן החזירה את המולטיפוקל היקרים שלי לקצה אפי.

בעיה גדולה נוספת היתה הניווט. אני לא מומחה אינטרטנט ומחשבים והתקשיתי למצוא תוכנה / מכשיר שיכיל מפות של מאורטניה ומאלי.לאחר הראלי אני יודע שיש, ואפילו זמינות בחינם, רק דרושות עשרות שעות של הורדה מהרשת.

בחרנו בתוכנת טונאב עם מכשיר דלתא לנהג והתוכנה על האייפד כראשית. הבחור המשווק את טונאב בארץ נענה לאתגר והעלה עבורנו את כל המפות הרוסיות על התוכנה. היה לנו כבר נסיון איתן בגיאורגיה, כך שידענו שניתן לסמוך עליהן ואנו יודעים לנווט איתן. הרכישה היתה יקרה מאוד ולמרות התמיכה שיש לחברה לא היה לנו מספיק זמן לתרגל את המערכת והיא היתה נפילה עצומה. אבל זה נושא להתיחסות בפני עצמה בפורום הניווט.

הסתבר שהתוכנה לא מתקשרת עם הג׳יפיאס של האייפד כך שמהיום הראשון נותרנו עם מכשיר אחד שלא הצלחנו שנינו לפצח את כל ההגדרות המאוד מפורטות שיש לו וכל הראלי עסקנו בהגדרות ונסיונות שווא שהמכשיר יעבוד אצלנו ולא אנחנו אצלו. לא מעט פעמים נאלצנו לאתחל אותו ולמעשה ניווטנו רוב הראלי בשיטות של פעם, כשאפילו אזימוט התקשנו לראות כראוי. למרות הכל הגענו לכל היעדים.

ועכשיו לרכב, הו הרכב...

לאחר שהתנפצו החלומות של נסיעה עם הרכב, שכל עשרת השנים האחרונות ייעדו אותו למסעות שכאלו, נאלצנו לעשות סוויץ׳ בראש והבנו שרבים ממשתפי האדוונצ׳ר רוכשים רכב משומש למטרת הראלי בלבד ומוכרים אותו בסוף המסע בבמקו.

אבל איך לעזאזל רוכשים רכב בחו״ל? להכנס ליד שתיים בגרמניה זה כולם יודעים אבל איך בודקים? איך רושמים על שמך? מה עם ביטוח? איך מדגמים? קריאת עזרה לחבר׳ה הניבה כל מיני כיוונים, מדילר פולני שעוסק עם פלסן-סאסא והסוכן שעובד איתו הוא חבר של חבר, דרך מישהו שמכיר דילר בגרמניה ועד לסער, חבר של חבר,שגר ממש לידי פעם והיום הוא אלוף צ׳כיה בטרקטרונים, חי עם אשה נפלאה ו-2 ילדים מדהימים בפראג ונרתם בכל כוחו למשימה. האמת שהכרתי אותו הכרות קלה כאשר הצטרף פעמיים לטרנטות לטיולי לילה עם הסיקס הישן שהוא מחזיק בארץ, אבל זו היתה הכרות של קפה ותו לא.

סער, בהתכתבויות נמרצות בוואטסאפ ושיחות סקייפ, שלח לי תמונות ותרגום של מודעות של מכוניות בצ׳כיה. היתה בעיה לסנכרן את הראש, הכיוון היה למצוא מכונית שתחזיק 10,000 ק״מ, דיזל, ומזגן שיהיה קל למכור במאלי. בהתחלה חיפשנו מכונית שנאהב, וזה לא היה הכוון הנכון. סער נסע לבדוק 3 מכוניות שבחרתי והודיע לי שלאחר מו״מ קשוח הצליח להוריד את סוחר המכוניות של ניסן פטרול ארוך, מודל 94, למחיר של כ 3000 יורו. אישרתי מיד והעיסקה נעשתה. לבקשתו

שלחתי את רשימת הציוד שאני רוצה לרכוש. ממפתח פתוח ועד מחצלת כסאות ובלוני גז.

״מדובר בהחלטות קשות״ אמר, ״בוא ונקנה ביחד״.
״מתי?״ שאלתי.
״עוד השבוע״ ענה ״אני נוסע לטיול טרקטורנים בספרד בשבוע הבא, אח״כ אני בשבוע עיסקי ואח״כ למולדת״.
אורנה ארגנה טיסה זולה באפ ואחרי 48 שעות ו-20 ק״ג של: קומפרסור, רצועות, שאקלים, מסקנטייפ חבלה, חוט ברזל ושאר ציוד דיפנדר אופייני, נחתתי אצל סער.

המשימה הייתה להכין את הרכב למסע ב-72 שעות. זה לא מה שהתכוננתי אליו...

המנטליות של המוסכניקים הצ׳כים היא לגמרי שונה ומשונה וללא עזרתו של סער שהיה רתום לטובת המשימה כל יום מ 07.00 ועד שנרדמתי לו בין הידים ב 22.00 לא הייתי מספיק גם שליש. החבר׳ה שם עובדים מצוין, אבל רק מתי ואיך שבא להם. כלומר: ״רכב שטח לא מוכר בצ׳כיה, אז באמא שלך, לך למוסך אחר״ או ״היום אני עמוס, תבוא עוד יומיים, שלושה,אחרי שנזמין שמן עבור המכונית״.

לא אאריך על החוויה הזו, כי עוד מסע שלם לפני לספר עליו, רק אומר שבין רכישת שמנים, לניסיון לשלם אקסטרא לעובדים שישארו שעות נוספות (שלא הצליח כי מה, אני אקנה את זמן הבירה שלהם בכסף? יש לנו מה ללמוד על סדרי עדיפויות) קנינו והתקנו כננת בפגוש דמוי הTJM שהיה כבר מותקן, הוספנו פרוז׳קטורים וכל היתר היה החלפות שמנים, ביטול חופשים, החלפת רצועות, החלפת צמיג ספר למידה האימתנית שהhיתה על הרכב, מציאת מגרש שמכר צמיג משומש במידה זהה ללא ג׳אנט וכו׳.

בין לבין חתכנו יתדות לעיגון הכננת ובנינו מיטה לאורך כל הרכב. מצאנו וחתכנו מזרונים (מאחר וזה לא ציוד טכני, סער התקשה למצוא את הכלבו הנכון). המיטה הזו שווה שתי שורות.

זו היתה ההחלטה הנכונה ביותר שעשינו בכל דיגום הרכב. המיטה הנוחה איפשרה לנו לישון בנהיגות הארוכות במשמרות, כשאחד מאיתנו ישן. מאחר והלו״ז היה מטורף, נחסך לנו זמן יקר מאוד בכל יום, של פתיחת אוהל, מזרונים ושק״שים וקיפולם. השינה בנסיעה היתה איכותית וגרמה לנהיגה בעירנות מרבית. המקום קצת קלסטרופובי אבל כאמור, זו היתה הצלחה גורפת.

ומילה טובה מגיעה גם לתושבות ה״ראם״. הייתי עם 3 . אחת שהחזיקה את האייפד, ושתיים עם מדבקות חלון לסלולארי ולמכשיר הדלתא. אף אחת מהן לא כשלה או נפלה פעם אחת בכל 10,000 הק״מ. לא בשלג והקור והלחות של אירופה והרי האטלס ולא בחום ובטלטלות של הסהרה. זה מבחן השטח האולטימטיבי והמסקנה היא אחת - רוצו לקנות.

עוד הפתעה לטובה היו ג'ריקני הפלסטיק השחורים של הסולר. הייתי בטוח שיתנפחו וינזלו. הם לא הזילו טיפה חוץ מהפעמים שתדלקתי איתם וגם המשפך שמסופק איתם עשה את העבודה ולא התנפחו אפילו במ״מ למרות החום והטלטלות העזות. אבל אני מקדים את המאוחר...

חזרתי לארץ בהרגשה שעשינו את המקסימום שאפשר, כולל נסיעת מבחן ב 23:00 במגרש אימוני טנקים של הצבא הסובייטי לשעבר,כאשר שם, באחת ההצלבות בין העצים ובכניסה לשפ״צ רצחני, כשל צינור ברקס אחד. ג׳בקה על צינורית השמן הביאה אותנו עם ברקסים חלקיים (ואותי מעולף בשינה על כסא הנווט) בחזרה לבית של סער שהשלים את התיקון לאחר טיסתי הביתה.

בינתיים בבית אורנה ביצעה את ההכנות האחרונות. נותרו 3 שבועות להזנקה. הזמנת מלונות בבודפשט במרקש ובבמקו, מאחר והמלונות הרשמיים של הראלי היו במחירי 120 יורו וצפונה. סגירת ביטוחי הרכב והספורט האתגרי (בוצע בחו״ל דרך מארגני הראלי לאור מסובכות המדינות המדוברות), שכירת הטלפון הלוויני ותרגול שליחת המסרונים ממנו וכו׳.
בסה״כ ארזנו קל מאוד בהתחשב בכך שהיינו צריכים להביא את רב ציוד האלקטרוניקה והמכניקה איתנו.

לא נשאר משקל לביגוד שהיה צריך להיות מוכן למינוס 10 מעלות בפראג ובודפשט ולחום של הסהרה. התלבשנו בשיטת הבצל כדי שרק שלושה סטים נצטרך לכבס -ככה תיכננו. בפועל לא היה זמן. בחלק מהימים אפילו להתפשט לא הספקנו. זה היה כמו בטירונות, נרדמים עם מדים ונעלים. ואחרי שינה של 3 שעות מתחלפים בנהיגה...

היום הגדול הגיע, טסנו לפראג. סער כספונסר אמיתי (כסף זה לא הכל, סער טרח סביב הרכב שעות אין ספור, בקניה ,ברישום ובניירת הצ׳כית) בא לאסוף אותנו מהשדה. מיד התחלנו לזווד את הרכב, להדביק את המדבקות ולכתוב את הכתובות על הרכב כולל מפת העולם לציון המסלול. בההזנקה ההזויה שעושים בבודפשט, כל אחד צריך לעשות הצגה קצרצרה על הבמה שעליה עולים עם הרכב . אז נערכנו עם הרכב בהתאם.

קנינו מזון קשה בסופר וצ׳ופרנו בדבש מאמא של יטקה. ארוחת ערב חגיגית ולמיטות. למחרת בבוקר הדבקנו את מדבקות האוטסטרדה של צ׳כיה מה שהסתבר בהמשך כחיסכון רציני. בכל 3 ימי אירופה שילמנו עשרות יורו בכבישי אגרה.

יצאנו מוכנים לשבע שעות הנהיגה לבודפשט והנה, תקלה ראשונה - כשאנחנו מגלים שהווייז באייפד עובד מצוין, בעוד הטונאב מסרב לתקשר עם ה gps של האייפד. נסענו עם הווייז וניסנו לשכנע את הדלתא לעבוד. זה הצליח חלקית בלבד, אז כל פעם בתחנת דלק עם ווי פיי טענו מידע לווייז ורצנו קדימה. אוי להתחלה כזו. איך נחצה את הסהרה? ניווט מהיר של אורנה הביא אותנו למלון בלב בודפשט. ארוחה מצוינת עשתה טוב, אבל שיחה לא קלה עם הבית הורידה קצת את רוח הגייסות.

למחרת יצאנו לההזנקה. הלוז דיבר על התכנסות בעשר והזנקה בשתיים עשרה, אבל לוז הונגרי הוא כמו לוז ישראלי, שעה זו לא שעה ומים חמים זה לא מים חמים. במהלך השעות הרבות עד ההזנקה היה לנו זמן לעבור במגרש החניה של הסופר מרקט הענק שהוחרם לצורך האירוע ולהתוודע לגן החיות האנושי שהצטרפנו אליו.

היה שם אוסף מוטרף של מכוניות ואנשים. בשלב זה לא הכרנו אף אחד ועוד לא היו ברורים לנו חוקי המשחק. מסתבר שאין מטה אמיתי, אלא זה אנדרו שהוא היזם, אווי התקתקנית שמחפ״קת מהונגריה את המסע, עוד בחורה שמרכזת את האדמינסטרציה ברכב אחד עם הבחור שאחראי על הקודים וזה הכל בערך. קיבלנו דף משימות שכלל איסוף קודים בדרך וזהו. צאו בהצלחה ונפגש במרוקו עוד שלושה ימים. לא הבנו מה קורה...

רגע על ההזנקה עצמה:

זו היתה הצגה מרשימה, במהלכה כרוז של מכירות פומביות מציג כל רכב בהונגרית שוטפת ומלכת היופי ההונגריה עומדת לצידו ומנופפת ביד במלכותיות. כשהיינו על הבמה אנדרו ניגש אלינו ואמר בעברית: ״שבת שלום״ ובאנגלית: ״דברו איתי במרוקו לפני המעבר למאורטיניה אני צריך לסגור איתכם פרטים״. וזהו.

זה יצר קצת מתח כי למרות שקיבלנו מייל שהויזה בסדר וגם העברנו כסף, לא היה ברור מה קורה באמת בגבול עם מאורטיניה. אבל דיה לצרה בשעתה. מתחילים בנהיגה באוטסטרדות האירופאיות, החושך יורד מוקדם האוטו שותה דלק ואין לי מושג כמה, כי הדלתא לא צוברת ק״מ ומד הק״מ של הרכב נותק ב-300000 ק״מ, כלומר לפני חמש שנים בערך... והדרך לא נגמרת.

אני שונא לנהוג בחושך. האור הנמוך מאיר כמו אור חניה והאור הגבוה כמו אור דרך. מזל שהתקנו פרוז׳קטורים.... הנהיגה מתמשכת ואורנה הולכת לישון. מסתבר שכשהרכבתי את הדלתא, עשיתי קצר בתקע. היא מקרטעת ואני מנווט לפי שלטים. ב 02:00 אנו מגיעים לוונציה. אני יודע שיש נקודות לאסוף בככר סאן מרקו. מעיר את אורנה ובזמן שהיא מתארגנת על ספר הדרך ועל דף המשימות אני מאתר את הקצר בדלתא ואנו מגלים שהככר רק היתה המלצה לביקור ואין שם קוד... לעזאזל. טחנתי שעה סתם.

הגשם שוטף, הראות חרא, אני מת לישון ומי צריך את החרא הזה של נסיעת כביש באירופה בלילה. הקוד הבא נמצא על שלט של כנסיה בעיר שכוחת אל. אנו אוספים אותו בקלות ב-0400 ועוצרים לשינה חטופה של שעתיים. אורנה נוהגת. אעצור את התאור הפרטני הזה שמטרתו להמחיש את הבלבלה העצומה שהיינו בה. לא ידענו למה לצפות ולמה להיערך.

בספר דרך ניתנו שתי אופציות: לעלות על מעבורת למרוקו בגנואה או לבחור בכל מקום אחר. אנחנו בחרנו לנסוע עד גיברלטר משני טעמים, הראשון לבחון את הרכב. לא הכרתי אותו ורציתי שאם יש בעיות כמו התחממות וכו׳ שיצוצו באירופה, כשיש עוד שפה לתקשורת ואפשרויות לחלקים לתקון. השני, שאם כבר נוסעים בקו בודפשט-במקו, אז עד הסוף, ללא קיצורי דרך. היום אולי הייתי עושה אחרת, מאחר והגענו מותשים מחד ומאידך,חוץ מיום יפה באיסוף קודים בדרכי חוף יפות באיטליה, לא ראינו כלום ונהגנו נון-סטופ כמעט עד שהגענו לאלג׳זירס, עיר הנמל של המעבורת מספרד למרוקו.

המעבר במעבורת היה כמעט חלק (פרטים, כאמור, בבלוג של אורנה) בדלפק הויזות ציפה לנו, להפתעתנו, מלווה מהמשרד שארגן לנו את הויזות והמעבר במכס עם הרכב היה קל בצורה מדהימה וארך כרבע שעה בלבד. החלפנו כסף ואנחנו במרוקו.

היו שלושה סוגי לינה בספר הדרך: מלון רגיל, ״ביוואק״ שזה חניון לילה לא מוסדר והשלישי, קמפינג, שזה אותו הדבר, רק בתוך חניון מסודר שאמור להיות עם שרותים ומקלחות ואתה משלם בגינם כסף. אנחנו בחרנו במלון במדינה (העיר העתיקה) של טנג׳יר. איזה כיף להיות שוב במרוקו. כל כך יפה, מזמינה ומארחת. ובמיוחד אם אתה יהודי ואתה מזוהה מיד, גם אם לא הוצאת מילה מהפה.

זה גם היה היום הראשון וכמעט האחרון שלא היה בלחץ. המארגנים נתנו יום שלם לחצייה, כך שמאחר והפלגנו בעשר בבוקר, לראשונה יכולנו גם לראות משהו וקצת לחלץ עצמות אחרי שלושה ימי נהיגה רצופה.

נפגשנו לתדריך בשבע בבוקר למחרת וגם על התדריך זה שמענו במקרה, מצמד הונגרים בואן טויוטה. הנהג הונגרי רזה ומבוגר ואחיינו הסרבי שעשו עם הואן את כל מסלול האדוונצ׳ר ונגררו בחולות רק פעמיים, פעם אחת ע״י החבורה ההונגרית שהם היו איתם ופעם אחת על ידינו.

בכלל במהלך הראלי אנשים מתקבצים לקבוצות. יותר נעים במרחקים העצומים הללו להיות עם רכב נוסף ונעימה גם חצי השעה לפני השינה, כשיש עם מי לדבר, חוץ מבן הזוג שלך למסע.

התדריך היה קצר, רובו בהונגרית ובסופו קיבלנו דף משימות. לא כל כך הבנו למה. הרי את כל הנקודות קיבלנו והכנסנו מראש? מסתבר שהנקודות והספר דרך הם הנתיב הראשי. יש נתיב אחד לרכבי השטח שאותו אנחנו הכנסנו לדלתא ועוד נקודות לרכבי הכביש. מעבר לכך יש סטיות של עשרות קילומטרים לאיסוף הקודים.

הכנסנו את הנקודות והתחלנו באיסוף הנקודות. מהר מאוד מצאנו את עצמנו לבדנו, מדדים בבוץ בכפרים עזובים, אוספים קודים מעמוד טלפון באמצע כפר או מסלע על הר נטוש. בחזרה לקורס מ״כים, רק שהפעם עם נ״נ. הפטרול בהמה אמיתית, רחב מאוד לתמרון בתוך הערים מחד, והקשר בין ההגה לגלגלי הענק, מקרי בהחלט מאידך.

בשתיים עשרה הבנו שאם לא נעלה על הכביש, אין סיכוי שנגיע לנקודת המפגש. גם כך, הגענו ב 23:00 וממש לא היינו האחרונים בחבורה. אלה בקטגורית התחרות וגם הרבה כאלו שהמשיכו לאסוף נ״צ, הגיעו הרבה אחרינו.

בשלב זה התחילה לחלחל ההבנה שאנחנו, כנראה, לא בקטגוריה הנכונה. דיון פילוסופי מעשי הביא אותנו להחלטה שלא נמשיך לאסוף קודים אלא נדבוק בדרך השטח בלבד. עברו יומים נפלאים. הראשון, חציית האטלס היה צפוי להיות יום ארוך. הגענו ב 06:10 למאהל והתדריך כבר הסתיים. לא נותר לנו אלא לוותר על דף המשימות היומי ולצאת לעבר האטלס.

שמענו כבר שמצופה שלג על הפסגה. את המעבר הזה כבר חצינו לפני מספר שנים בקיץ וידענו שהוא יפיפה. מראה השלג באפריקה היה מרהיב. מכוניות היו תקועות בצד הדרך ואיתן גם חלק ממכונית הראלי. עקפנו בזהירות ובנחישות. מאוד הטריד אותנו שההיכרות היחידה שלי עם נהיגת שלג הייתה הטיול של הטרנטות ברמת הגולן, בשבוע האחרון לפני הנסיעה. ההחלקות שהחלקתי על קרח ברמה"ג הורידו לי את הבטחון והבהירו לי את הסכנות הצפויות. מה שעוד יותר הפחיד זה שחלק מהאירופאים, שלהבנתי מורגלים בשלג עם רכבי שטח, בחר לעצור בשוליים.

המשך נסיעה איטית הביא אותנו לפקק עצום מלא רכבי ראלי כולל האופנועים שמסתבר שהיו הרבה לפנינו. הדרך נחסמה עי השלטונות המרוקאים עד להכשרת המעבר.

לאחר שלוש שעות חלק מהמשתתפים הסתובבו לעקיפה עצומה דרך אגדיר והחוף, כי את הראלי אי אפשר לעצור. בחרנו להמתין .כעבור עוד שעה, המון הכרויות חדשות עם משתתפי הראלי, שתיית מרק ותה עם אלכוהול, הסתבר שההימור היה מוצלח ושטוב היה להקשיב למקומיים שהבטיחו שבסוף המעבר יהיה פתוח. זו היתה נסיעה מרהיבה.

ומילה על האלכוהול בתה. מסתבר שההונגרים והצ׳כים שותים אלכוהול בכל מצב, בכל מקום ובכמויות עצומות. לא תאומן כמות האלכוהול שהיתה יורדת לגרונות בכל ערב. המשך היום הביא אותנו לנהיגת שטח בלילה, ביודענו שהביוואק צריך להיות בלב דיונה. מצאנו צוות גרמני עם טוארג (ששרף קלאץ׳ מאוחר יותר, במאורטיניה, ופרש מהראלי) להצתוות אליו, ויצאנו באזימוט מרחק לחפש את הדיונה .

אחרי 4 שעות של ניווט מדויק של אורנה והתחלנו לראות מכוניות שקועות. חילצתי בקלילות, עם הבהמה היפנית, סמוראי וכשהתחלתי להוריד אויר כדי שלא אכנס למצב מטומטם של שקיעה מטר לפני המחנה, גיליתי פאנצ׳ר. קומפרסור, תולעת, חמש דקות ואנו שוב בתנועה כדי לחטוף א. ערב ולקרוס לשינה. שוב מדהים כמה כלי רכב לא הגיעו.

היום הבא היה היום הטוב ביותר בראלי עבורי. הוא היה אמור להתחיל בהזנקה ממישור ענק הדומה לקע׳ גאפר בירדן, עם זיקוקים וצילומי תדמית לראלי. הארגון לא היה דומה לכלום, לא הגיעו מכוניות ואחרי שכרגיל שום דבר לא עמד בשום זמן, המתחרים יצאו עם מכשירי האיכון שלהם לאסוף נקודות ואנו הממושמעים, יחד עם צוות הולנדי, יצאנו למסלול השטח ביחד .

תוך כדי היום למדנו להכיר את הצוות של אריק ומיקה שחששו לצאת למסלול השטח ושמחו על ההזדמנות לנסוע יחד. הם התגלו כצוות מצוין. היינו בראש אחד בקצב הנסיעה, בקוצר ההפסקות שכמעט ולא היו, וביחד הגענו להחלטות לחתוך לכביש כאשר הזמן הכתיב זאת.
בכביש נפרדנו כי אנחנו רצינו למלא אויר והם רצו למלא דלק.

אח״כ עקפנו אותם כשהם נתקעו על פאנצ׳ר. סיכמנו שנמשיך לחוד כי יש עוד 300 ק״מ לנקודת הסיום והשעה הייתה כבר ארבע. אחרי רדת החשיכה אורנה נהגה על הכביש עד עשר ואז ביקשה החלפה. אני נכנסתי מהמיטה לעמדת הנהג. הכביש צר, נוהגים כ-60 קמ״ש וכל רכב ממול מביא אותך לגדת הכביש, כשהשוליים, באם יש, נמוכים ב כ-20 ס״מ מהכביש.

אחרי חצי שעה, מרצדס חולף פוגע בנו חזיתית. בום נוראי - בלימה בכל הכוח מביאה אותנו לאיטנו לתעלה בצד הימני של הכביש. בדיקה מהירה בפנס מראה גלגל ימני, שכאמור היה ענק ומכאן שגם באופסט, מרוסק כולו. אנחנו שלמים ובריאים. ריצה למרצדס מגלה נהג מבוגר, 4 נשים גדולות שלמות ובריאות וצד שמאלי מגולח לגמרי. מזל ענק. כולנו בריאים.

המדהים שכולם היו רגועים. לא צעקות, לא האשמות הדדיות, רק תודה לאל שכולם בריאים. נהג חולף מסביר לנו באנגלית את הפרוצדורה. המשטרה תבוא ואח״כ גרר והכל יהיה בסדר, אינשאללה. שוב, הפרוט המלא בבלוג, אבל בקיצור, אכן הגיעה משטרה במהירות מדהימה. הם היו ידידותיים, כולל מתורגמן שהוזעק בצורה מעוררת השתאות. לאחר מילוי כל הטופסולוגיה עלינו על גרר שנאנס ע״י המשטרה לגרור אותנו עוד בלילה לאגדיר, העיר הגדולה הקרובה. אומנם נהיגה בניגוד לכיוון הראלי, אבל שם, הערכתי, יהיו חלקי חילוף לתיבת ההגה שנהרסה, כפי שגיליתי בבדיקה יותר מעמיקה.

בשבע בבוקר הגענו למוסך המורשה של ניסן באגדיר. על השלט היה כתוב טויוטה אבל הגרריסט טען שזה היינו הך. בשמונה הגיע הבעלים שלא רצה להתעסק איתנו. מזל שלא שחררתי את הגרר. אני לא יודע מאיפה אורנה שלפה את הצרפתית שלה. היא למדה בתיכון וזהו, אבל זה הגיע משום מקום והציל אותנו בכל הימים הבאים בכל המדינות שהיו בחסות הצרפתים.

מסתבר שקומבינות ביטוח יש בכל מקום. לא יודע איך הבנתי שזה העניין, אבל ברגע שנפל האסימון, סגרנו עם הגרר שיגרור אותנו למוסך של דוד שלו שיעשה את העבודה בשחור. התפללתי שימצא את החלקים. המעבר למאוריטניה קורה עוד יומיים ואנחנו אחרי לילה ללא שינה עבודה מאומצת ומציאת כל החלקים שיחררה אותנו לדרך ב 17:00. לא יאומן אבל אנחנו שוב במרוץ.

צריך לנהוג 600 ק״מ כדי להדביק את החבורה. נוהגים ללא הפסקה. אורנה אומרת ששמעה רעש מהגלגל, בהחלפת המשמרות הראשונה. אני יורד עם פנס לבדוק ולא מוצא כלום. מעביר את היד על הסרן ומוצא שהוא רותח בחלק שליד הפעמון. אין ברירה אלא לגמור את הנהיגה בנסיעה יותר איטית וכל חצי שעה לבדוק את טמפ׳ הסרן. הצלחנו להגיע בארבע בבוקר לל׳עיון. לא, זה לא מרג׳ עיון, זה הרבה יותר גרוע. זה בסהרה המערבית, שהיא אזור צבאי, מדינה תחת חסות מרוקאית שנמצאת במריבה עם מאורטניה בגלל מרבצי כסף שיש באזור. חיפוש אחרי נקודת לינה שתהיה נוחה ולא רחוקה מהאזור שלהערכתי הוא אזור המוסכים, העלה חיוך על פני. זיהיתי בחשכה מספר קטן של פטרולים. יש סיכוי לח״ח.

בשמונה התייצבתי במוסך. לפני ומצדדי היו עוד רכבים מהראלי. פאג׳רו שפוצץ תושבת בולם אחורי ימני שנעקרה וקרעה חלק מהשאסי וחוררה את מיכל הדלק, לנדקורזר שקרע תושבת בולם שמאלי קדמי ועוד. הלחץ היה להגיע עד שמונה בבוקר למחרת, 800 ק״מ משם, למעבר הגבול עם מאורטיניה יחד עם כולם ולפגוש שם את אנדרו, שכזכור אמר לנו לדבר איתו לפני המעבר ולא הספקנו.

שלחנו מסרים דרך האתר הרשמי ועם מתחרים אחרים בשיירה של הרכבים הרגילים שאנו בדרך למרות התאונה ושיחכו לנו כמידת האפשר. בעשר וחצי התפנה מנהל העבודה לבדוק את הבעיה. הוא איבחן שהתאונה גרמה לעיוות קל בסרן ושאין בררה צריך להחליפו.

התעלפתי. המשמעות היתה שיצאנו מהמשחק, הן בזמן והן כלכלית. ידעתי שזה סיפור של שלושה ימים ו 15,000 ש״ח לפחות בארץ. הסברתי בעברית שוטפת שאני נואש. לאחר התיעצות קלה עם עצמו, שערכה כרבע דקה, המוסכניק אמר שאם יהיה צורך הוא יעבוד עד שתגמר העבודה והוא מעריך שנצא לדרך בעשר בלילה. נשקתי אותו על המצח הוא התקשר למאן דהוא וחזר להתיעץ, כי מחיר הסרן החלופי הוא 200 יורו. מיותר לציין שאישרתי מיד, כי נערכתי לסכומים גבוהים מאלה והייתי מוכן לשלם הרבה יותר לאור הסיטואציה.

הסרן הגיע על גרר בצורת דיפנדר 90 עם כננת שרשרת וכשהורד אחר כבוד לריצפה החולית, נחרדתי לראות שאני מכיר את הסרן הזה. פירקתי כאלו במטווח 90 בנקרות, מפגרי מטרות...
העבודה החלה במלוא המרץ, הכל מונח בטינופת נוראית, אבל החבר׳ה עובדים ללא רבב, כאילו פרקו עשרות כאלו. הכל עם תת-כלים והיו פעמים שהעדפתי לסובב את הראש, מלראות את צורת העבודה. למשל כשהוא חיבר דיסק ללא תקע לכבל מאריך ללא שקע, לחיתוך הבורג היחיד שנחתך בכל הפרוק וההרכבה הארוכים הללו מהסרן המשומש.

בפרוק המשומש מצאנו גריז טרי מתחת לכל מעטה החלודה וציריות במצב מצוין. ביצענו החלפה של כל החלקים הטובים מהסרן שלי והחלפנו למעשה רק את הציריה שנשחקה בנסיעה אתמול ואת בית הסרן עצמו.

לפני חשיכה ריכזתי בין החול ועטיפות הניילון את כל החלקים הקטנים למקום אחד, בתקווה שכולם נמצאים. ידעתי שהם עובדים בחשכה כמעט מוחלטת. שלפתי את גרלנדת הלדים בפעם הראשונה במסע הזה, מה שסייע רבות לסיום העבודה בתשע בלילה. הבעיה הייתה שלא היה מכון לכוון שפור פתוח. אמרתי שאסע כך. הוא לא הסכים ולקח אותי לצד השני של העיר והפעם הצטרף מכונאי נוסף שבדיעבד נראה לי הבעלים. הוא כיוון את השפור וגילה נזילה רצינית מהפעמון הימני. לפני שהספקתי להגיד ג׳ק, הגלגל פורק מחדש, מאי שם הגיעו מיסב ואטם, הוחלפו ובעשר יצאנו לדרך כמובטח. לא יאומן אבל אנו שוב במשחק.....

נהיגה לסרוגין בחושך מוחלט כאשר כל משאית חולפת מסרבת להוריד אורות ומורידה אותך לשוליים במהירות אפס היתה מתישה . המיטה מהפרק הקודם מתגלת בכל עוצמתה. שינה מלכותית מאפשרת נהיגה ערנית ואין ספור של סוכריות טופי מאפשרות ערנות וכוחות להתמודד עם דיונות שפתאום ללא כל התראה נמצאות במסלול שלך בשלוש לפנות בוקר. הידית של האורות רותחת. אני מכבה את הפרוז׳קטורים שמאז לא יתפקדו עוד. החשמלאי הצ׳כי פישל ולא העביר את החיווט דרך מימסר כמו שביקשנו.

בשמונה וחצי ראינו את מעבר הגבול באופק. עצירה מאחורי דיונה לרחצת שינים ופנים, החלפת חלק מהבגדים והנה אנחנו כמו חדשים, מוכנים למדינה העניה בעולם, מאוריטניה. האם המתווך יחכה לנו? האם נקבל את הויזות המובטחות? נהגנו לשווא? הנדנדה האין סופית בין תקווה ליאוש מתישה. אבל זה חלק מהחוויה, לא?

הצלחנו. הוא חיכה, קיבלנו ויזה רשמית והכל כשורה. הוזהרנו מראש כמו כל משתתפי הראלי לא לעשות קומבינות. מאחר ואין גבול אמיתי או גדר כמו אצלנו, הגבולות באפריקה פרוצים לגמרי והדרך היחידה לאכוף כניסה רשמית היא מחסומי דרכים. כל השוטרים בכל המדינות בהן עבר הראלי היו מעודכנים בקיום הראלי מה שעשה מעבר מהיר מאד יחסית במחסומים הללו. הכנו מראש 50 עותקים של דף עם מספרי הדרכון, ויזה, מספר הרכב המשתתף וכו׳ אלו נקראו פיש, שזה נייר בצרפתית ובסוף הראלי נותרנו רק עם שני דגים ברשתנו.

למעשה במאוריטניה הרגשתי שהגענו לראלי האמיתי. במרוקו, בגלל השלג וימי המוסכים, פספסנו כמעט את כל ימי השטח. יחד עם הצוות המאלטזי החלטנו שנוסעים לעיר הסמוכה, לשמורת המגדלור. הטויוטה הייתה ללא נעילה מרכזית (שלא הבנתי למה פאטריס, המאלטזי הצרפתי, לא תיקן כבר במרוקו) ונאלצנו לגרור אותו בחול בדרך לשמורה.

נכנסנו לשמורה דרך קו החוף ולא בדרך הרשמית בגלל טעות ניווט. הגיע טרקטורון שהסביר לנו איפה השמורה וגם ביקש כסף. הסתבר שהוא הפקח. איזה הבדל... הוא שמח לשמוע שאנו ישראלים ואמר שאנו הישראלים הראשונים שהוא פגש בשמורה בכל הזמן שהוא נמצא שם. ראינו נשרים ממרחק אפס, כלבי ים, ונסענו לחניון לילה.

החניון היה מוקף ברכבי לנד קרוזר טנדר עם לוחמים ששמרו על החניון. האווירה הייתה מצוינת ואנחנו הרגשנו סוף סוף בחזרה בעיניינים באמת. בבוקר יצאנו למסלול באדנווצ׳ר, שלשם שינוי היה שונה ממסלול המתחרים. להם ציפו יומיים של 400 ק״מ בחולות והחלטנו שזה יותר מיד עבורנו. לנו חיכו רק 300 ק״מ. יום נינוח סוף סוף, רק 300 ק״מ בשטח...

ניסיתי לטפס על הדיונה הראשונה, אחרי מטר וחצי התיישבתי וזה עם לחץ בגלגלים של 10 PSI בלבד. זה לא דומה לדיונות של ירדן או של המדבר המערבי. החול טובעני והמסקנה ברורה: אין משחקי דיונות כמו שציפיתי. שומר רכבו ירחק.

שלפתי את הכננת והתחברתי ללנדקרוזר הקצר של ההולנדים. הכננת הפולניה לא אכזבה. מיקה ואריק שקעו פעמיים. חילצתי פעם אחת עם הכננת בפעם השנייה הם חילצו את עצמם עם שפאלות מגומי, בעודי עסוק בחילוץ, החיפושית של הדפוק מהוואי שנסע עם בנו שחי באוסטרליה. הבנאדם לא יודע לנהוג בכלל ונכנס עם חיפושית ללא הנעה קדמית לחולות, מה שגרר את כולנו לחולות הטובעניים במקום להמשיך לאורך הדיונות בשטח יציב יחסית.
עד מהרה השטח שרץ פגרי מכוניות שקועות עד עומק הסרן. והכל בגלל החיפושית הקטנה שבינתיים שרפה קלאץ׳.

הפג׳רו הפיני מימיננו פוצץ צינור מים ראשי, והג'יפ הפיני האדום, שקראנו לו הקרקס הנודד, ג׳יפ קלאסי שנראה כמו דודג׳ ויסלחו לי האינדיאנים שאינני שולט ברזי האמריקאיות, נחלץ לעזרתם עם צינור חלופי. בכלל הפינים בג׳יפ 48 או איזה מודל שלא היה, היו גיבורים. החליפו קלאץ׳, קארטר, סטרטר ועוד, כמעט בכל יום והצליחו לעבור את קו הסיום ללא גרירה.

החניון היה על שפת הים והאירופאים המופרעים העיזו להכנס לרחצה קצרצרה. סוף סוף חם. כל היום חלונות פתוחים, הכננת עבדה שעות נוספות, והכי חשוב, הגענו באור יום לחניון. פעם ראשונה שמכינים ארוחת ערב מבושלת כראוי, ציזבאטים מכל העולם סביב למדורה, דגים שקנינו בכפר דייגים עלוב שלא ניתן לתאר. ערב מעולה.

הגדילו לעשות החבורה הפינית. ראינו שהם בונים מחסה מהרוח בין המכוניות שלהם, ומחברים את היריעות למכוניות עם מסקנטייפ חבלה. אמרתי לאורנה שבחיים לא ראיתי פרטאץ׳ כזה, וניגשתי לראות מקרוב מה הם עושים. הם חבורה של ענקים, גם פיזית וגם מנטאלית. הם בנו סאונה עם אבנים שסחבו כל הראלי מפינלנד! בעודנו שותים תה על יד המדורה, חולפת לה שורת בעלי כרסי-בירה ענקיות בדרך לרחצה בים הקפוא ומשם לסאונה המעלה אדים. אם לא הייתי רואה במו עיני לא הייתי מאמין.

למחרת, שוב נסיעת חולות עם המאבטחים הזכורים לטוב מתקרית המשקפיים. נשארה לנו נסיעה של כ-200 ק״מ על קו החוף לנואקשוט בירת מאוריטניה. בספר הדרך היה טבלת גאות ושפל עם ציורי דגים על גל הסינוס והנחיה שנוכל להגיע בבטחה עד אחת בצהריים. ואנחנו רק התחלנו בשתיים עשרה את קטע הנסיעה על החוף ועד ליציאה הקרובה לכביש יש 100 ק״מ. נסענו יחד עם הצוות ההולנדי וצוות בריטי עם הגה בצד הלא נכון בפאג׳רו שקנו לטובת המסע ב 600 ליש״ט.

נתנו בגז להנאתנו כשאנו מובילים. המים עולים והנסיעה נהיית יותר קשה. המרווח בין החול הטובעני לקו הגלים נהיה צר ומחייב קפיצות קלות ועיתים השפרצה עצומה של מי ים על הרכב. כשעצרנו לצלם דייגים עם ערמת דגי ענק, ההולנדים ובמיוחד אריק, כעסו עלינו ואמרו שחייבים להדביק את הרגל לפח, אחרת נתקע בדיונות עד לשפל כ-8 שעות מאוחר יותר.

רק כשעצרנו לנפח אויר ביציאה לכביש והבחורה מהצוות האנגלי שאלה את אורנה איך הייתה הנסיעה והיא ענתה שכיף לא רגיל, היא הביטה בה בהשתאות ואמרה שעבורה זה היה סיוט נוראי. מיקה, שאת התואר הראשון עשה בהנדסה וניהול מים הסביר לנו את משמעות מהירות ועוצמת הגאות. כמה טוב להיות הדיוט לפעמים.

עיר הבירה נואקשוט היתה מחזה עלוב. היינו בכמה ארצות עולם שלישי ומעולם לא ראינו בירה כה עלובה. רהט לפני עשרים שנה הייתה יותר גדולה ומפוארת מנואקשוט.היו בערך שני כבישים וארבעה רמזורים. השוק היה עלוב ברמות, אבל הספיק להצטיידות במים ומזון לימים הקרובים. החניון הרשמי היה מזעזע. הלכנו לישון בחוף פרטי חמישה ק״מ משם. היה וויפי לעדכן את הבית והחוף עצמו היה לבן וריק לאורך ק״מ. פשוט מדהים.

היום למחרת התחיל בנח. לא הלכנו לתדריך, כי אפילו המארגנים הלכו למלון אחר מהחוף שהם עצמם ארגנו. מה שיצר אצל המתחרים מירמור גדול, מאחר וכל ערב מסרו את הקודים ועדכנו ברשת המקומית את מכשירי האיכון שלהם. הובטחו דיונות שהתגלו כשטח הדומה יותר לצאלים. יום ללא ארועים דרמטיים או נוף מדהים, מעד שבנסיעה ב 40 קמ״ש בקוליס חולי לא עמוק הועפנו שמאלה בפתאומיות ורק היגוי נכון מנע התהפכות.

בדיקה זריזה של הרכב לא הראתה נזק מידי. לא הבנתי מה קרה והמשכנו בנסיעה. אחרי 3 מטר הבנתי שאני לא שולט כראוי ברכב. בדיקה מעמיקה יותר גילתה מוט מייצב אחורי שבור. שחררנו את ההולנדים לאחר שסימנו בGPS את הנקודה שלנו והמשכנו בנסיעה של 20 קמ"ש, בחיפוש אחרי מכונת ריתוך . אחרי 3 שעות, 3 כפרים, הגענו לכפר שהיה בו חשמל ובמקרה גם רתך. הבחור עשה עבודה מצוינת ללא כלים אמיתיים ואחרי שעה היינו שוב במשחק.

אין רגע דל - די מספיק - רוצים קצת ימים רגועים. עוד פעם נהיגת לילה מאוד מפחידה. הליווי לא היה איתנו באותו היום ומאוד לא מומלץ לנהוג בלילה במאוריטניה. לא פחות מסוכן מטרור הם בעלי החיים והעגלות שנוסעות וחוצות את הכביש ללא כל סימן מזהה. הגענו לחניון באחת עשרה בלילה. לשמחתנו הצוותים החברים שלנו עדיין היו ערים. הצוות הסלובני שהגיע טיפה לפנינו פגע בשתי פרות. אחת מתה, מה שעלה להם ב-50 יורו כופר וברדיאטור דפוק.

למחרת ספר הדרך סיפר על דרך שטח של 300 ק״מ שעל חלקה לא נסעו כבר עשר שנים והקרקע הצפויה סלעית. בחלק הראשון לא הבנו על מה ספר הדרך מדבר, מאחר וברוב הראלי נסענו על שבילים או במסלולים ישרים בשטחים חולים ומישוריים ואילו כאן נסענו על דרך, אומנם לאט, אך ללא כל בעיות. בקטע האמצעי סוף סוף היו קטעי עבירות טכניים לא מסובכים והעיקר היה לשמור על שטף הניווט והתנועה. הגענו בשלמות לקיפה שקראנו לה כיפאק הי. העיירה לא התגלתה ככיפאק היי בכלל. זיהיתי מסעדת עוף בגריל. הזמנו את הצוותים שנסעו איתנו ובעודנו אוכלים ארוחה כמעט ראויה לשם ארוחה (לאחר שהמלטזי הקים את כולנו פעמיים במהלך המו״מ שניהל על מחירה), הגיע פיט, האופנוען הבריטי שהמאלטזי היה התומך הלוגיסטי שלו לציוד שלא רצה לסחוב או שנשר מהאופנוע, ודווח שהחניון מגעיל ושנמצא מלון בעיר.

אנחנו אומנם היינו הזקנים שבחבורה אבל כולם כאן (לא ההונגרים), טיילים מנוסים. זה מאוד מקל על חלוקת הנטל. למשל כשפטריס המלטזי מתמקח על הארוחה ופיט הבריטי מאתר לכולם מלון עם מים חמים וזורמים. מקלחת ראשונה אחרי שבעה ימים, איזה כיף. רק אחרי 3 חפיפות ראש, המים מהשער הקצר שלי יצאו נקיים.

חווית לינה מצוינת ולמחרת אנחנו שוב בנסיעת שטח שבמהלכה חצינו ביחד שלושת הצוותים את הגבול למאלי. בספר הדרך היה כתוב שניתן לעבור במעבר הסדור או דרך הסבך. מי שעובר דרך הסבך צריך לנסוע לעיירת הגבול הנמצאת כ-20 ק״מ מקו הגבול ולהיכנס למכס לקבלת ניירת לרכב שסודרה מראש למשתתפי הראלי. הקונספט של ״מעבר גבול איפה שבא לך״ היה זר לכולנו ובחרנו בנסיעת השטח דרך הבוש, בניגוד לרוב משתתפי הראלי, שהסתבר בדיעבד שנתקעו שעות רבות במעבר הגבול.

הנסיעה היתה יפיפיה בין עצי באובב, הרבה צמחיה ומעט דרכים ברורות. היה הרבה ניווט של אזימוט-מרחק בסלאלום בין העצים. להפתעתנו היה קל מאוד לזהות שעברנו את הגבול. כפרים בנויים טוב יותר ובי״ס עם דגל מאלי. בדרך פיזרנו המון מתנות שהבאנו מהארץ וההולנדים החליטו שזהו ביה״ס שלו הם רוצים לתרום את המחברות הרבות, הגירים והעטים שהביאו. הבעיה הייתה שביה״ס היה ריק. אחרי חמש דקות של צילומי הכיתות הריקות, כבר לא היינו לבד. כל הכפר הגיע בריצה. אריק ומיכה נתנו את המתנות למורה הכפר והשמחה הייתה גדולה. ההרגשה של נתינה בלי להיות במקום של עליונות וצדקנות הייתה הרגשה של נתינה וקבלה אמיתית.

המשכנו בדהירה על דרכים כבושות מעלות אבק רב לעיירה הקרובה. הסתבר שם שאת הניירת נקבל בחניון הלילה, שהיה הפעם אצל אישה אנגליה בשם פאם שהקימה מוסד צדקה בעיירה דיימה. החניון היה צפוף בצורה בלתי אפשרית. צוות פולני פינה את האוהל שלו ואפשר לנו להידחף בין הרכב שלו לקיר הלול של מוסד הצדקה שלה.

גרלנדה,שטיפת האבק מהכלים, בישול ארוחת ערב, החלפת כסף ובעיקר שמחת הגויים על החזרה למדינה בה יש בירות ואלכהול חוקיים. החברה קנו בירות חמות, קרות ובכל מצב צבירה, העיקר לשתות והשמחה הייתה גדולה.

במהלך היומיים הבאים המשימה כבר נראתה אפשרית. הראלי עמד לפני סיום ובכל כפר נתנו במתנה את הציוד שלא היה נחוץ לנו עוד. העליבות והדלות לא ניתנים לתיאור ויחד עם זאת, בכל מקום התקבלנו במאור פנים, בשמחה אמיתית ובקבלת פנים חמה שלא כמו במאוריטניה. ליד באר אחת נתנו שני ג'ריקנים ובאחרת ציוד ציור לילדים. בבאה נתנו את השמן והסוכר שהיו איתנו.

מסלול הראלי שונה כחודשים לפני היציאה, בגלל עדכוני ביטחון וקוצר קצת, דבר שהפריד את חניוני הלילה של רכבי השטח מהרכבים הרגילים כך שהחניונים הפכו ליותר אינטימיים. למעשה כך היה ברוב הראלי. חניון הלילה האחרון היה אחרי יום נינוח במיוחד של 80 ק״מ בלבד. הרבה בחרו להמשיך מחניון הלילה ישירות לבמקו.

אורנה אמרה שזה כמו לשבור את הצום 10 דקות לפני שיום כיפור נגמר. בחרנו להישאר. פתחנו יחד עם ההולנדים סוכת צל, קישטנו בקישוטי נייר כמו של סוכות שהביאו ההולנדים ומיד התקבצו סביבנו ילדי הכפר הסמוך. מיקה ניפח להם בלונים ואנו חילקנו את שארית ציוד הקמפינג למבוגרים. ברקע היה עשן של שריפת סבך.

בשמונה בערב קראו לכולנו לתדריך חירום. מסתבר שהשרפה מתקדמת לכיוונו וצריך להעביר את חניון הלילה כ-20 ק״מ לכיוון במקו. ההתארגנות הייתה מהירה. כבר היה מעט ציוד לקפל ואנחנו רק היינו צריכים להכניס את הגרלנדה, כי הכל כאמור בנוי ברכב.

האופנוענים הכניסו את הציוד שלהם על המיטה שלנו, התארגנו בשיירה והתחלנו בנסיעה.
הברדק בסיום היה כברדק בכל הראלי. צוות הרפואה התמקם בצד הדרך אחרי 2 ק״מ בערך, אבל אף אחד לא עצר. המשכנו בנסיעה. ההונגרים החלו בעקיפות פראיות כדי להישאר בצוותים המקוריים שלהם, ונסיעה בחושך שהעלתה אבק מטורף, יצרה נתקים עצומים בשיירה. אחרי שעתיים של נסיעה החלטנו שמשהו לא בסדר וכבר מזמן היה צריך להגיע לחניון החדש. מאחורינו היה רק הרכב האנגלי. דיון מהיר איתם ופגישה עם החבורה הפינית הזכורה לטוב מהסאונה, הביאו אותנו להחלטה שכנראה המיקום המגוחך של צוות הרפואה כ 2 ק״מ מהחניון המקורי, נבחר ע״י המארגנים כחניון החלופי, אלא שהמיקום הלא הגיוני וגם זה שלא טרחו לסמן אותו או לעצור אותנו, מנע מאיתנו ומאחרים להבין מה קורה.

החלטנו לעשות חניון לילה במקום בו עצרנו. הבעיה היתה שציוד הלינה של האופנועים היה איתנו ולהם לא היה סימן. ארגנתי את הציוד שלהם בשליפה מתחת למיטה עי הדלת והלכנו לישון באחת עשרה וחצי. שעה אחר כך הגיעו האופנועים. הסתבר שהיה להם פאנצ׳ר והפנימית ספייר היתה אצלי. מזל שלוקאס, האופנוען הגרמני הבטלן שהחלפנו לו פאנצ׳ר בחניון, כי הוא לא ידע איך להחליף, השאיר את הפנימית הבלויה על האופנוע ואותה פיט הרכיב לאחר תיקון קל.

נסיעה של 7 שעות בדרך עפר למחרת, מתוכם 100 ק״מ על כביש, הביאו אותנו למרכז הקונגרסים של במקו. השמחה היתה גדולה והברדאק כרגיל עצום. טקס הסיום בנוכחות שר התיירות, שר הביטחון ושרת התרבות, התאחר בארבע שעות. שער הנצחון המתנפח, הזכור מטקס ההזנקה, הלך לאיבוד בדרך ולהקת הליווי הגיעה באחור ושרה ורקדה לכיוון הלא נכון. די נשבר מהברדאק.

את שלושת הימים האחרונים שריינו למכירת הרכב, חיפוש מתנות לילדים ונופש מהחופש.
סוחרי הרכב המתינו לנו במגרש הסיום אבל לא ממש ניתן היה להבין מי הוא מאכער ומי סוחר. לא הצלחנו לקבל הצעה ממשית על הרכב. רצינו למכור במחיר שקנינו ולכן דרשנו 5000 יורו כיאה לסיפתח מיקוח אפריקאי.

בימים הבאים השתתפנו בארועי תרומה של משאיות הציוד, האוטובוסים, האמבולנס וכו׳ שארגנו ארגוני הצדקה ההונגרים. בין לבין נפגשנו למסיבת סיום במועדון לילה מטורף ולהבדיל, ניסינו ליצור מגע עם סוחרים מקומים.

בחזרתנו בחצות למלון מארוחת ערב של הצוותים שנסעו ביחד רוב הראלי, חיכה לנו מאכער מקומי עם אדם שנראה כסוחר רכב. הוא התלונן שחיכה לנו שעתיים. מצידי היה יכול לחכות יום שלם, מאחר ולא קבענו ואפילו לא ידענו מי זימן אותו, עד שהוא התייצב לקבל את עמלת המכירה של 5% שסוכמה מראש אותה הוא חילק עם המאכער השני. באחת בלילה נלחצו הידיים. הוסכם על 3,800 יורו, מהם הופרשו עמלות תיווך. הועברה מקדמה והלכנו לישון. כל המשימות הושלמו.

אחרית דבר:

אני שמח שהלכנו עם החלום ושהמזל עמד לצידנו והצלחנו לסיים את הרפתקאת החיים הזו בריאים שלמים ועם חוויות שלא ניתן לצבור בשום צורה או מסגרת אחרת. העלות של כל הפרויקט, כולל נזקי התאונה שהסתכמו ב 1,100 יורו, היא כ-50,000 ש״ח. אדע בוודאות כשאספור את הכסף שנותר מהמכירה בבית...

ולמי שבוחר לצאת לראלי הבא, אשמח לתת עוד המון טיפים קונקרטים.

תודה לסער על כל הליווי הלוגיסטי, לטרנטות שחלקו איתי את ההתרגשות וההכנות בסבלנות ראויה, ולמי שבחר להעלות את הכתבה על הראלי לאתר לפני שנה.

(צילומים והגהה: אורנה שומן. לכל למי שמתענין מה קרה לנו ומה הרגשנו ברמה יותר עמוקה, או רוצה לראות גם תמונות מהשטח, מומלץ להכנס ליומן המסע שאורנה כתבה כמו כל שנה, בכל טיול אלא שהפעם שודרג לטובת המשפחה והחברים לבלוג )

6 תגובות

idan-keiman - 10-03-15, 11:55
- תגובה
זה בין המאמרים היפים המעניינים ועושי חשק למסעות כמו אלה.מה גם זה נשמע מהכתוב שניסן פטרול בשנים האלה אמין במיוחד לאור התקלה שקרתה עקב התאונה.ככה היה באמת הניסן ללא תקלות?