פורום ג'יפולוג 4X4 - הגודל לא קובע – טיולון עם גמדים רשעים

כבר אירחנו כאן את הרנגלרים, את האינדיאנים ואת הפטרולים, ומין הסתם הגיע גם תור הגמדים. סוזוקים, אבל לא סתם ויטארות וג'ימנים וכו', אלא סמוראים. רק סמוראים, ולא סתם – אלא משופרים, עם נהגים בעלי ביצים מטיטניום. במקום שאנחנו נארח אותם, הם הסכימו ברוב טובם ונדיבות ליבם לארח אותנו, יותר נכון אותי, ביחד עם הילדים ורחמנא ליצלן, עם הסופה שלי... ולא סתם אלא בטיולון קצר-אבל-עבה לפתיחת התיאבון, לפני שהם מצטרפים לטיול/מפגש הסמוראים הגדול שנערך בנגב לפני כמעט חודשיים. מה לומר לכם? גמדים אלה?... ענקים!

צילומים: אמיר שר (Godsfather) ודרור ברלי

מקובל בינינו להתייחס אל הסמוראי כאל ג'יפ למתחילים. כי הוא ישן וקטן וחלשלוש, כי הוא זול, כי קל לתקן אותו לבד ולשפר אותו, כי הוצאות אחזקתו אמורות להיות נמוכות. אנחנו מסתכלים על גור הג'יפים הזה מלמעלה, כמעט בהתנשאות, בעין תועלתנית ודרך החור שבגרוש. מספרים בידענות לכל מי ששואל ומתלבט אם לקנות אחד, שזו בהחלט הבחירה הנכונה לתפרן/סטודנט צעיר בעל גב קשוח – אבל שברגע שהתקציב יאפשר ואילוצי האישה + ילדים יגיעו, מוטב שהגמד יימכר לטובת משהו גדול, אוטומטי, חזק, נוח ומרווח יותר.

כל זה אולי נכון, אבל כנראה שיש עוד משהו בגמד הרשע הזה. אמיר הסנדק עמיתנו ונציגנו בגלות הפיליפינים (מזל טוב אמיר, לרגל התרחבות המשפחה!), מהמכורים הקשים לסמוראי למרות שכבר מכר אותו מזמן, יעץ לי לבחון את העניין לעומק - רמז לי שיש חבורת הארדקור שהסמוראי הוא סוג של דת עבורה, לא פחות משדיפנדר, היילקס, פטרול או סופה נערצים על ידי בעליהם. אלה אנשים שמשתייכים לחבורה מגובשת ושחלקם כבר מזמן לא סטודנטים תפרנים אלא מחזיקים בג'ובים מסודרים ומצויידים במשפחות וגם ברכב נוסף שמאפשר לגמד הרשע להיות רק רכב טיולים. זו חבורה שמבחינתה הגודל רק מפריע ומיותר, שהמנועים צנומי ההספק לא מפריעים לה להתעמת עם המסלולים הכי קשים, הם לא מהססים ולא נבהלים מנזקים ושבירות (ויש נזקים ושבירות כל הזמן). זו חבורה שכבר מזמן עברה את השלב שבו ג'יפאים עם פחות אופי מחליפים ל"ג'יפ רציני יותר" והם גם לא מתביישים לשפוך לתוך הסמוראים הישנים הללו ערימות של כסף בשיפורים עמוקים ורציניים שכמותם אפשר לפגוש רק בכלים גדולים ויקרים פי כמה וכמה מסמוראי.

טיול הסמוראים הגדול שנערך במדבר בסוף מרץ האחרון היה הזדמנות טובה להתוודע לקבוצת המשוגעים, והעובדה שאמיר הגיע סוף-סוף לארץ לביקור מולדת (ומבחינתו לא היה בא בחשבון להחמיץ את הטיול הזה) שכנעה אותי לרדת עימם לדרום. התאריך שנפל בדיוק על שבת עם הילדים, מנע ממני להצתוות למושב הימני של אחד הגמדים לכל השישבת, אלא להודיע להם שאין מה לעשות, אני נאלץ להגיע בהרכב כמעט משפחתי ולכן הם ייאלצו לחרוק שיניים ולסבול נוכחות של – רחמנא ליצלן – רכב שטח שהוא לא סמוראי ואפילו לא סוזוקי - אלא סופה...

בוקר יום שישי, ואני מעמיס על הסופה צידנית עם שתייה, סנדביצ'ים מושקעים וחטיפים (בכל זאת, הילדים מטיילים איתי היום) קצת ציוד לטיול קצר של יום אחד ואוסף את ליהי ועידו מאמא שלהם במודיעין. התכנון הוא לעשות טיולון, משהו קטן וקצר שיתחיל בצהריים בנחל נקרות, יטפס במדרגה הנבזית של שלוחת צלמון וימשיך צפונה ואחר כך מזרחה, על רכס חצבה, דרך שטחי האש זרועי מכתשי הפצצות - ויסתיים לפנות ערב בתחנת הדלק של עין חצבה, שם נפגוש עוד כמה סמוראים שאמורים להגיע מהמרכז וניסע על כביש הערבה לחניון הלילה הגדול של הסמוראים במואה – רק כדי לנוח קצת ולאכול משהו, לשבת איתם קצת ואז לצאת למסע הארוך בחזרה הביתה שיפנה לי את השבת לכל מיני התחייבויות אחרות שאי אפשר היה להימנע מהן.

כדי להגיע לנקרות בצהריים בקצב של סמוראים, צריך לצאת לדרך מוקדם בבוקר. שיחות ותיאומים עם אמיר קובעים את נקודת המפגש הראשונה שלנו בתחנת הדלק של בית-קמה. 130-140 קמ"ש בסופה על כביש 6 מאפשרים לנו להקדים ומשאירים לנו כמה דקות לפיפי, קפה, ארטיק, והנה אמיר מגיע ביחד עם הדוקטור במה שהיה פעם סמוראי טנדר, וכרגע בתהליך שיפוץ ושדרוג עמוק.

את הדוקטור, הלא הוא ד"ר מורי, אין צורך להציג – הגורו הבלתי מעורער של חבורת הפסיכים הזו, המומחה בהא הידיעה לסוזוקים בכלל ולסמוראים בפרט. הסמו-טנדר של מורי הוא מעל לכל סטנדרטי, כלומר כמעט כל חלק וחלק בו הוא מסטנדרט אחר - סרנים וג'אנטים שהגיעו מטויוטה, צמיגים שנולדו על דיפנדר... בתוך הטרנספר שוכן קיט Low ביחס 6.5:1 שמאפשר למפלצון הקטן לזחול מה-זה-לאט. המנוע דווקא נשאר סוזוקי מקורי בנפח תקני וחוקי למהדרין, אבל חמוש בכמה טריקים קטנים שמאפשרים לו לנשום יותר חופשי ולשחרר יותר סוסים. כמה? לא ידוע, וגם לא חשוב, העיקר שבסמוראי לכל סוס וסוס יש משמעות. בקיצור – אוטו תמים, מקורי וסטנדרטי עד העצם, שלמרות שהוא עמוס במורי ובאמיר ובהרבה ציוד בארגז, הוא שומר על מהירות שיוט תלת ספרתית נורמלית לגמרי ולא מתעכב בכלל, גם לא בעליות. בשלב מסוים אני מאפשר לו לעקוף כדי לראות ולהתרשם איך הוא נוסע ומטפל בעיקולים – קל להתרשם מכלי יציב שלא מגלגל יותר מדי בפניות ובאופן כללי נראה בנוי לתלפיות. אחרי שמורי יסיים את הפחחות והצבע ויבנה מחדש את החלק הפנימי של הקבינה, איזה יופי של אוטו זה יהיה!

רק סוף מרץ, בת"א עדיין קריר, אבל כאן בערבה כבר חם לאללה. אנחנו עוצרים בעין חצבה לתדלוק והצטיידות בגלידות לילדים, ומתרשמים שעל הכביש, ההבדל בצריכת הדלק בין הסופה (7.5 ק"מ לליטר) לסמוראי המשופר (8.5 ק"מ לליטר) ממש לא גדול. זה הכל?... אז מה הועילו החכמים במנועי הליטר וצ'ופצ'יק ה"חסכוניים" שלהם, שבקושי מספיקים כדי לסובב כננת של ג'יפ נורמלי?... בשביל עוד קילומטר לליטר, לא עדיף מנוע אמיתי ובריא, 4 ליטר ו-180 סוסים?....

בינתיים אני גם מנסה להידחק אל מאחורי ההגה של הסמו-טנדר, ומגלה שהמשימה כמעט בלתי אפשרית עם 190 ס"מ על 100 ק"ג. שלוש הדוושות הקטנטנות נבלעות תחת נעלי הקומנדו הבריטי שלי במידה 46... בקיצור – גמד יפני זה כבר לא בשבילי, אני נשאר בסופה המרווחת. עידו שלי רק בן 11.5 ורוצה לנסות גם, ואני לא מתפלא לגלות שהסמוראי, לפחות בגירסת הטנדר הצפופה, בנוי על פי מידותיו בדיוק. באמת אוטו לילדים. או לדרדסים.

מכאן אנו יוצאים שוב לכביש הערבה, ומגיעים לנקודת התחלת הטיול, על מפגש נחל נקרות עם כביש הערבה, מול הכניסה לעין יהב. חיש קל אנחנו מוצאים עץ מתאים ופורסים נישנושים וקפה, מתחילים בשיחות הסטנדרטיות על ברזלים ועל שיפורים עתידיים (מישהו אמר הסבה למתלה 4LINK עם קפיצי סליל?...) וממתינים לשאר הסמוראים, שנכון לרגע זה נמצאים בדרכם האיטית לכאן, מפוזרים על פני כבישי הדרום.

אודי מתקשר להדיע לנו שהוא בדרך, אוטוטו מגיע, ואחרי כמה דקות מתברר שהוא אמנם בתנועה, אבל על כביש 40, וה"אוטוטו" התייחס למצפה רמון... מבולבל שכזה. הוא חוזר על עקבותיו וחצי שעה אחר כך כבר צד אותו איזה שוטר משועמם שה"סטנדרטיות" הזועקת של הסמוראי הכתום הארוך על צמיגי 31 וקפיצי SPOA הפריעה לו בעין... בדרך פלאית כלשהי אודי הצליח לשכנע את השוטר לשחרר אותו ללא דו"ח וללא הורדה מהכביש ולאחר מסע תלאות ארוך, איטי ורועש, הוא מתייצב מתחת לעץ שלנו. מבט חטוף בסמוראי הכתום הזה שמתנוסס הרבה-הרבה יותר גבוה מהסופה שלי, משכנע אותי שהשוטר ששחרר אותו הוא טוב לב באורח יוצא דופן ולחלוטין לא מאפיין, או שסתם חום המדבר בצהריים שיבש אותו במקצת...

אחריו מגיעים גם טל בסמו-טנדר לבן ומדוגם, זרקו בסמוראי ארוך יפהפה על SPOA בצבע הכי נכון שיש לג'יפ (בז' מדברי כמו של הסופה שלי, נראה קצת כמו הגור שלה), שני (Shainok) בסמו-טנדר צהוב ויפה עם ארגז מדוגם במסגרת ברזל מסיבית, אוהד עם "יעל 2" - סמוראי-ברזנט-קצר שנראה באמת מקורי לחלוטין, (יש עוד סמוראי אחד, של ערן, חבר טוב שלו שלא הגיע הפעם, שנקרא "יעל 1". מי זו יעל המיתולוגית הזו ועל שום מה זכתה שיקראו על שמה לא סמוראי אחד אלא שניים - כבר לא שאלתי. אני יכול רק לנחש...) ועוד סמוראי לבן, קצר סגור שגם הוא נראה מקורי ומסתבר שזה הטיול הראשון שלו בידי בעליו החדש. בחבורה הזו, נעילה אחורית זה המינימום שבמינימום. כמעט כולם חמושים גם בקיט Low ביחס העברה 6.5:1, הרוב נעולים גם מלפנים והצמיג המינימלי מבחינתם הוא 235. והכל חוקי כמובן, רשום ברשיונות. היי, כאן זה לא שכונה חוב"תית של סופות, הגמדים הם טיפוסים שומרי חוק!...

אחרי שכולם הגיעו ושתו קפה, הצצה חטופה בשעון מלמדת אותנו שהיום קצר והמלאכה עדיין מרובה, ואנחנו מרוקנים אוויר מהצמיגים ויוצאים לדרך. מורי מוביל, אנחנו במאסף של השיירה. התנועה מתבצעת בקצב מזורז וקל לראות איך הגמדים הללו מקפצים על שיבושי השביל. איזה עירבול וטלטול הם בוודאי סובלים בנפש חפצה! בהשוואה אליהם הסופה הפתוחה הספרטנית נראית פתאום כמו לימוזינת-שטח, שיא הנוחות והפינוק ואני ממש לא מגזים.

פונים ימינה לכיוון המרזבה. לאט לאט השביל הופך לצר ומשובש, המצוקים סוגרים משני הצדדים והנה השביל מתעקל שמאלה בחדות, והמדרגה המפורסמת לפנינו במלא הדרה. כרגיל, בתחתית הערוץ ערימות של שברי זגוגיות מנופצות וכמה גומיות חלון מדובללות, שבטח היו מותקנים על איזה SUV ביש מזל שהתהפך כאן לא מזמן... כולנו מכירים את המדרגה הנבזית הזו מימים ימימה, כולנו עלינו כאן ולא פעם אחת. זקן כמוני כבר טיפס כאן כמה עשרות פעמים בלי להגזים, אבל בכל פעם מחדש, המדרגה הזו מעוררת בכל ג'יפאי, מטירון צעיר ועד חתייאר ותיק ומנוסה, או אותה יראת כבוד וחשש קל. כולם יוצאים להתבונן, לנתח ולדסקס מאיפה לתקוף אותה הפעם. משהו במראה הכללי של המדרגה נראה לנו מוזר. היא נדמית צרה ממה שאנחנו זוכרים. וגם השפ"צ המפורסם נראה חד ומאיים יותר.

הטיפוס כאן אף פעם לא היה מהקשים ביותר שהנגב מציע לג'יפאי שמחפש צרות, אבל תמיד-תמיד היה טריקי, תמיד נדרשה טכניקה נכונה - אבל כלים נעולים תמיד עברו בלי בעיה. היום נראה כאילו משהו השתנה כאן לרעה. מאוד לרעה. לסמוראים שהם כלים צרים, גבוהים וקלים המעבר כאן כבר אינו ענין של מה בכך. אבל מורי עולה ראשון בקלות שגורמת לנו לחשוב לרגע שחששותינו היה לחינם – סרני ההיילקס הנעולים מספקים לו את המשיכה, הרוחב והיציבות הדרושים, צמיגי המישלן החדשים אוחזים בציפורניי הגומי שלהם, יחס ההעברה ההיפר-נמוך בטרנספר נותן לו מספיק מומנט כדי לטפס זורם וחלק בלי להתחרע יותר מדי על הגז, ותוך כמה שניות הוא למעלה, מוכן ומזומן לסייע בגרירה לזה שינסה לטפס אחריו.

הבא בתור הוא אודי בסמוראי הכתום. הקלות שבה טיפס מורי גורמת לו כנראה לחשוב שעם שתי נעילות ועל צמיגי31 זה יהיה מהיר ואלגנטי, אבל מסתבר שלא. בניית המע"צ המפוארת שלרגלי המדרגה מתפזרת לכל רוח, גלגל אחורי ימני ננעץ במדרגה, שמאלי קדמי מתרומם באוויר, והכתום נמצא בזוית פוטוגנית ומסוכנת, על סף התהפכות. אודי מתקן אחורה, אנחנו בונים את המע"צ מחדש והוא מנסה שוב, הפעם כבר קצת יותר טוב, ומתייצב למעלה.

אצל טל בסמו טנדר הלבן העניינים קצת פחות קלים. גם הוא, למרות שהוא נעול כפול ובעל Low קצר מאוד, ממוטט את הבניה ו"נשפך" הצידה לשפ"צ. אבל מכיוון שסמוראי הוא כלי צר במשקל נוצה, קל לחבר'ה לעמוד בינו לבין הקיר ופשוט להחזיק אותו בידיים. אחרי שטל משפר לאחור והעבדים סוללים את המדרגה בפעם השניה, הוא מנסה שוב ושוב, ומצליח לטפס בשלום.

"יעל 2" של אוהד, עם צמיגים קטנים ונעילה אחורית בלבד, כבר לא מתיימרת לנצח היום את המדרגה. נסיון סמלי אחד מדגים לנו שוב שעם יחסי העברה מקוריים וארוכים מדי ומנוע נטול מומנט, אין דרך אחרת לנסות להעלות את הסמוראי זולת סל"ד גבוה ודילוגי קרב תאילנדיים נמרצים. אלה ממוטטים את הבנייה שוב הסמו נזרק לשפ"צ מסוכן. חיש קל נשלפת רצועה, ויעלי נמשכת למעלה. גם הסמו הארוך הנעול כפול של זרקו ממוטט את הבניה ונקלע לאותו שפ"צ מסוכן. שוב אותה תרגולת – מחזיקים אותו בידיים, שיפור לאחור, עבודת בנייה ונסיון נוסף. בסוף גם הוא מתייצב למעלה וממש כמו יעל – גם הסמוראי הקצר השני מוותר מלכתחילה על המלחמות המיותרות – הוא מקבל משיכה באמצעות רצועה.

עכשיו הגיע תורי. האמת היא שמלכתחילה היה ברורשהפעם זה יהיה אחרת לגמרי ממה שאני מכיר. אם כלים משופרים מאוד וכפולי נעילות מתקשים ונשפכים הצידה, סימן שמשהו השתנה כאן לגמרי. הילדים יורדים מהג'יפ, סוגר חגורת בטיחות, נועל דיפ' קדמי, הבולסטר מלפנים מטרטרת בנחת והנורה דולקת. מקפל מראה שמאלית, הילוך ראשון Low והג'יפ מתחיל לזחול בצמוד ובמקביל לקיר, כמו שעשיתי מאז ומתמיד. עשרים ושתיים שנות ג'יפאות ומעולם לא היתה לנו בעיה כאן. הסופה רחבה הרבה יותר מהגמדים האלה, וזו דווקא כן בעיה, כי נכון להיום, במרזבה 2012 כבר אין לה שום מרחב לתמרון או לתיקון. בדיוק רוחב האוטו. מצד שני היא אמורה להיות יציבה יותר ופחות רגישה להתהפכות.

מול העיניים רק תכלת השמיים ולכן אני מתרכז טוב טוב במורי שמכוון אותי. הסופה אולי רחבה מדי כאן, אבל היא גם נעולה כפול, כבדה פי 2 מסמוראי ויש לה פי 3 סוסים וקג"מים, ולכן אין לה בעיה לגרגר למעלה בסל"ד סרק בלי להתחרע על הגז ובלי לפרק את הבנייה. הנה החרטום כבר למעלה, הגלגלים האחוריים מתחילים לטפס. יופי, יופי, עוד טיפונת גז, אני כבר למעלה - ואז פתאום, מעשה שטן, הגלגלים מחליקים במקום, כאילו משהו תופס את הג'יפ וזה ממש לא סלע. החרטום זורק בעוצמה לצד ימין... מורי מחוויר בבת אחת והצעקה שלו מקפיאת דם "עצור,עצור,עצור!!! תביאו רצועה מהר! הוא מתהפך, הוא מתהפך!!!"...

אין מה לנסות להחזיק את הסופה סתם ככה בידיים - זה לא סמוראי קליל, למרות שמורי אשכרה מנסה גם את זה. השניות בהן לוקח לאודי, טל, אוהד ונועם להתיר את הרצועה מהיכן שהיתה קשורה קודם, נראות בעיני כמו נצח. רגל ימין על הבלמים, מהצד אני מבחין איך הצמיג השמאלי קדמי מחליק ימינה עוד מילימטר ועוד מילימטר, ואני מבין שזהו זה. נשארו רק כמה שניות להתכונן להתהפכות הראשונה בחיי. אולי אשבור את כל ההגה ימינה ופשוט אזנק ימינה? אפיל את חרטום הג'יפ במדרגה של מטר וחצי - מטר ושמונים, בניצב למדרגה. מקסימום אתקע על הפגוש הקדמי, אמעך את שני הג'ריקנים, אבל לפחות לא אתהפך ואולי גם אציל את הג'יפ.... בינתיים החבורה כבר ליפפה את הרצועה על הקפיץ השמאלי קדמי של הסופה ולא פחות משמונה זוגות ידיים נואשות אוחזות בה בכוח. הם רגילים ל-900 הק"ג של סמוראי ולא ל-2 טון של סופה, אבל ההישפכות ימינה נעצרה. "אחורה" אומר מורי בשקט. "אחורה וימינה, אבל בעדינות".

רכות ועדינות מותק, בעדינות, ברכות. שלא תתהפכי לי פתאום. אני משלב לרוורס במהירות ויורד אחורה. כבר לא כל כך ברגישות אבל בהרבה נחישות... רק עכשיו אני מרגיש שהפה שלי יבש כמו הנגב בשלהי אוגוסט. מין תחושה צחיחה שכזו, צורבת - זה הזמן לגמוע חצי בקבוק מים. פעם, במצבים כאלה גם הרגליים היו רועדות בלי שליטה. היום כבר לא, אבל כפסע היה ביני לבין התהפכות מול עיני הילדים וסוף רע לטיול. מה עושים עכשיו? צריך יותר אחיזה. 15 PSI מאחור ו-12 PSI מלפנים על צמיגים קצת שחוקים וקצת עייפים זה יותר מדי כנראה. אמיר ואני מתנפלים על הונטילים ומפחיתים לחץ – 10 מאחור, 8 מלפנים, כנראה שזה הספיק – כי הפעם הסופה עלתה בלגימה אחת זורמת ובלי בעיה, אבל את הפדיחה שלנו להיום כבר עשינו... דברים שכאלה מורידים לי שנים מהחיים ואני באמת כבר זקן מדי בשביל רגעי הפחד האלה. (כשנחזור מהטיול, ואני עדיין נסער מהחוייה המפוקפקת של המרזבה, אפתח את השירשור ההוא שעורר הרבה בלגן ואזהיר את המטיילים התמימים מלהגיע לשם כל עוד המעלה לא עבר איזה שהוא סידור ושיפוץ. חודש וקצת אחרי, אצא למדבר לבדי לנקות את הראש, ואעביר ערב על קפה בחברת מורן, פקח שמורת מצוק הצינים שהמקום נמצא בגיזרה שלו. הוא יעדכן שאכן התחושה שלי נכונה - מצב המדרגה הורע מאוד לאחרונה ושמאז ביקורנו בסוף מרץ, כבר התהפכו במרזבה שני רכבים. "והיד עוד תמשיך להיות נטויה" הוא יפסוק בעצב. אז לכל מי שפיקפק, זה אמיתי לגמרי. המקום מסוכן מאי פעם – דיר באלקום.)

חזרה למדרגה. שני בסמו טנדר הצהוב, אחרון חביב לנסות לטפס. גם הוא "רק" על 235 ונעילה אחורית והיום זה כבר לא מספיק. כצפוי, גם הוא מפרק את הבנייה לכל הרוחות ונשפך הצידה. כבר מאוחר, אין זמן ורוב המסלול עוד לפנינו, לכן הרצועה מתחברת לוו הגרירה שלי ואני מושך אותו קדימה. ליהי ועידו מזנקים פנימה וכל השיירה יוצאת לדרך. אחרי הדרמות של המדרגה הראשית, המדרגונת האלכסונית הנבזית בפני עצמה שבאה עשרה מטרים אחריה וכל שאר השביל של דרב-אל-סולטן כבר לא באמת מטרידים אותנו וכולם זורמים בקלות ובמהירות, למעט בעיות דלק/הצתה קלות בסמוראי של זרקו שגורמות לו לקרטע ולא לסחוב כמו שצריך, עכשיו באמת הכל שטויות. הדרך על קו הרכס בינות למכתשי הפצצות היא סוג של רכבת הרים מרהיבה ביופיה בשעות אחר הצהריים, אבל גם הזויה משהו – שניה של חוסר תשומת לב וגלגל יכול לרדת לתוך מכתשון או לפגוע באחד הנפלים המפוזרים בשטח – זהירות!

והנה אנחנו חוצים את "ציר המעיינות" (אל תתנו לשם המפתה להטעות אתכם, המעיינות כבר מזמן חרבים ויבשים) ואנחנו שוב בתחנת הדלק של עין חצבה. קולה קרה, קפה הפוך חזק בארומה, שירותים. מי שצריך תדלוק מתמלא בבנזין, ומצטרף אלינו רון במוטציית הג'ימוראי (תבינו כבר לבד) השחור-מט האוטומטי. כלי מרשים בהחלט שהעובדה שנבנה בעשר אצבעות מאפס, מוסיפה לו הרבה כבוד.

למואה הגענו כבר בחושך מוחלט. חניון הלילה לא נמצא בתחום שמורה, ולכן התנועה בלילה לכאורה מותרת. חניון הלילה כבר עמוס בעשרות סמוראים מהקבוצה השנייה, זו של צחי, שהגיעה מהכיוון השני לאחר שכבר בילו לילה אחד בשטח. הריטואל הרגיל של הרבה דאחקות, בשר משובח וקצת אלכוהול (היי, לא להגזים בשתייה, לפנינו עוד 220-230 ק"מ. מזל שיש לנו את אמיר שממהר הביתה לאשתו, והוא יוכל לנהוג במקרה ואני דווקא כן אגזים) מעביר לנו את הזמן במהירות. הרבה יותר מדי במהירות - ליהי ועידו כבר נרדמו בג'יפ, והגיע הזמן לצאת מהשטח לכביש הערבה, לדרך הארוכה צפונה, הביתה.

מה נשאר לנו? לומר תודה רבה וגדולה לחבורה המגניבה שהחוויה עימה הזכירה לי את הימים הרחוקים והטובים של תחילת ההתעסקות שלי בתחביב הזה - איזה כיף לטייל איתכם. עכשיו גם קל יותר לרדת לסוף דעתם. להבין מה הם מוצאים בגמד הרשע המטרטר והמקפץ הזה שלהם – נכון שסמוראי ממוצע הוא כבר אוטו ישן וכפועל יוצא כבר לא אמין בכל מאת האחוזים כמו שאהבנו לחשוב עליו פעם. ונכון שהוא גם קטן וצר, חלש ומאוד לא נוח. אבל, וזה "אבל" גדול...

יש לו לסמוראי, את מה שאין לאף רכב שטח מודרני ושאי אפשר למדוד בסטופר או בדיינו או לכמת בכסף – אופי. ככל שהוא עצמו שוקל רק כמה מאות קילוגרמים, ככה הוא סוחב עליו טונות של אופי ג'יפאי קשוח, מסוקס, טהור ונטול בולשיט, פילטרים ופשרות. הוא ילמד כל ג'יפאי מתחיל את רזי אמנות נהיגת השטח בדרך הקשה, הקופצנית, הכואבת לפעמים, אולי גם בכיס. וגם אחרי הרבה שנים, הרבה שיפורים והרבה נסיון הוא עדיין ידרוש לדעת לנהוג טוב באמת. בלי תירוצים, בלי להתחנף, בלי אבל ובלי חבל. ידרוש הרבה, אבל גם יעניק מלוא החופן הנאה וחיוכים. קטן קטן, אבל ממזר... מי אמר ג'יפ אמיתי?

34 תגובות

cgp - 25-05-12, 11:41
- תגובה
דרור
אחלה כתבה, בלי זיוני שכל, בלי כיפה אדומה, יצאה מפה ואז הגיע פינוקיו, והמבין יבין.
וגם אני עצרתי באמצע קריאת הכתבה, שזה הגיע למדרגה, עשיתי קפה עצבני, חזרתי רועד, והמשכתי לקרוא.

בקיצור מעולה, מעולה

ירון

avishon - 25-05-12, 12:48
- תגובה
"...
שברי זגוגיות מנופצות וכמה גומיות חלון מדובללות, שבטח היו מותקנים על איזה SUV ביש מזל
שהתהפך כאן לא מזמן..."

לפחות חלק מזה היה של דיסקו משופצר היטב . כך עפ"י הנהג שביצע את הפליק-פלאק למטה...

דרור ברלי - 25-05-12, 13:48
- תגובה
אבי, הדיסקו ההוא זה ממזמן. הגומיה המדובללת שאני פגשתי נראתה טרייה יחסית...
אנחנו היינו שם ב-30 למרץ. כמה ימים אחרי, אני הזהרתי. כל גיבורי המקלדת כאן עשו מזה צחוק. שיהיה.
מאז התהפכו שם עוד שניים לפחות, נכון לתחילת מאי. זה עפ"י דברי הפקח.
אולי עכשיו יש שם גומיות וזכוכיות חדשים?....

GodsFather - 25-05-12, 14:10
- תגובה
כתבה מגניבה, ניכר שהייתי שם דמות מרכזית ואפילו לא התכוונתי... אולי אני אראה לאישתי שפגשה אותי ב2 בלילה מפויח ומחויך כולי...

סמוראי זה בדם. לא משנה על מה רוכבים, אי אפשר להוציא את הסמוראי מהראש, מהלב, מהורידים.

danob - 25-05-12, 16:41
- תגובה
נכתב במקור על ידי דרור ברלי

לא נכון. אל תלכלך... תמיד אהבתי אותו, אבל כבר אז לא היה לי מקום בתוך הדבר הזה.
אני גם נכנסתי לתחביב בסוף 1989 ישר לג'יפ אמיתי (מסוף שנות ה-70). סמוראי שהתאים הרבה יותר לצרכים שלי, היה אז חדש יחסית ונורא יקר. בערך פי 3 ממה שעלה לי ה-CJ.
היום זה ממש יצחיק את הגמדים, אבל בתקופה ההיא כל מי שאהב שטח ורצה סמוראי משומש (אני כבר לא מדבר על חדש) היה צריך להכין חבילה גדולה של כסף. תחשוב כמה עולה היום ג'ימני בן שנתיים? זה בדיוק היחס, וגם לא היו אפשרויות אחרות. לא היו בכלל SUV וטנדרים. אם היית תפרן או סתם ג'יפאי ממוצע, חיפשת CJ ממכרז כלשהו. אם היית קבלן מרופד היטב, קנית בלייזר. אלה שיכלו להרשות לעצמם לפוצץ הרבה כסף על מעט אוטו נסעו בסמוראי. והויטארות בכלל היו אוטו של עשירים ושל כוסיות צפונבוניות.

איזה דז'ה וו...בשנת 92 לקח לי חצי שנה למצוא סמוראי 1000 מודל 84 (האמת שאז הם עוד לא נקראו סמוראי), אני הייתי יד תשיעית!!! כשהבעלות המקורית הייתה חברת השכרה.
שילמתי 1000 ש"ח מעל המחירון הרגיל ועוד 100 לבחור שעזר לי למצוא אותו (הרבה לפני יד 2 והאינטרנט).
אחרי שנה, כשהתחלתי ללמוד נאלצתי למכור, בשלב הזה האוטו אכל בערך קילו שמן בכל תידלוק, והיה לו בערך 90 מעלות של חופש בהגה...אבל איך אומרים...אהבה ראשונה לא שוכחים.
ליאור

ishc - 25-05-12, 17:13
- תגובה
נכתב במקור על ידי danob

איזה דז'ה וו...בשנת 92 לקח לי חצי שנה למצוא סמוראי 1000 מודל 84 (האמת שאז הם עוד לא נקראו סמוראי)
ליאור

מ-1988 הם נקראים סמוראי, לפני זה SJ410 או SJ410 בהתאם למנוע

shay_love_off_road - 25-05-12, 17:42
- תגובה
הגודל דווקא כן קובע,

כשהברכיים שלך בהגה, והראש שלך בתקרה, אתה מתחיל לקלל,
אבל אני מת על הרכבים האלו, ואם היתי פחות מגודל, מי יודע, אולי גם לי היה אחד כזה,

צחקתי מעט על הGMC שלי בגלל הסמוראי עם ה235 - זה אותה מידה כמו אצלי בסיירה,
צריך איזו עשיריה כדי לסדר בולמים, קפיצים, ג'אנטים ראויים וצמיגים אמיתיים,

מאוד נהנתי לקרוא את הכתבה, - תענוג!
ולנינג'ות עם הסמוראים - כל הכבוד לכם על כך שאתם מגובשים כגרעין אחד,

karnaf - 26-05-12, 01:45
- תגובה
פשוט מעולה
כתיבה שמרתקת אותך עד לסיום
מעלה בי עצב קל שהסמוראי שלי עומד ולא יחזור לכביש יותר
אבל בעתיד כשיתאפשר כלכלית נחזור לשטח כי אי אפשר לחזור אחורה כשאתה מכור לסמוראי

קובי

tomer wrx - 27-05-12, 23:58
- תגובה
איזה כיף לקרוא like גדול

גיא - 18-08-16, 11:33
- תגובה
כתבה מצויינת ..
מזכירה לי את התחלת דרכי שלי

אביעד פ. - 18-08-16, 13:33
- תגובה
אני לא יודע איך נזכרת לקרוא את זה ב-4 שנים איחור,
אבל לקרוא את זה שוב העלה לי חיוך על הפנים,
אז תודה.

כמו כן, לא מאמין שעברו 4 שנים. הזמן עובר מהר מידי.

גיא - 18-08-16, 13:37
- תגובה
שש שנים נעדרתי מהשטח ומהאתר ... אז אני צריך להשלים הרבה. עכשיו היה טיפה משעמם .. אז
חפרתי .. מצאתי גם את זה .. שבכלל הזכיר לי נשכחות מאד .. http://www.jeepolog.com/forums/conte...epolog-archive

גילוי נאות .. אני כתבתי את זה .. .

Sent from my Nexus 5X using Tapatalk

de fox - 18-08-16, 17:38
- תגובה
נכתב במקור על ידי גיא

שש שנים נעדרתי מהשטח ומהאתר ... אז אני צריך להשלים הרבה. עכשיו היה טיפה משעמם .. אז
חפרתי .. מצאתי גם את זה .. שבכלל הזכיר לי נשכחות מאד .. http://www.jeepolog.com/forums/conte...epolog-archive

גילוי נאות .. אני כתבתי את זה .. .

Sent from my Nexus 5X using Tapatalk

ממש נשכחות. עבדתי בפסטיבל הזה בטיול אחר כצוות קרקע של הבלונים וואחד חוויה, בדיוק התחלתי את הלימודים בבאר שבע. אגב, כמעט כל התואר עבדתי בחופשים והזדמנויות שונות בטיול אחר. איזה גיא אתה? יש מצב לפיצוח?

נעם

גיא - 18-08-16, 19:20
- תגובה
מה הכוונה איזה גיא אני ?
אני גיא שלא היה במפגש /טיול שנים על גבי שנים .. אבל במפגש/ טיול סוף הקיץ אני אהיה !

Sent from my Nexus 5X using Tapatalk