פורום ג'יפולוג 4X4 - ג'יפ קומפאס 2011 במבחן

האח הזוטר לבית משפחת ג'יפ עבר עדכון כללי. אם עד היום הוא היה דומה לילד מאומץ מארץ רחוקה (מה שנכון, ביולוגית) הוא נראה היום הרבה יותר שייך. אבל האם מתיחת הפנים קוסמטית בלבד או שהJeep שהיה הכי פחות ג'יפ, הפך להיות קצת יותר?

מכירים את הבחור הזה שתמיד נדחף? הגניחט שמסתובב ליד החבר'ה הנחשבים ואיכשהו מתחבר אליהם. בואו נחשוב על קבוצת כדורגל - ונדבר על איזה עובד זוטר באיצטדיון. מותר לו ללבוש את המדים של הקבוצה, מרשים לו לומר לחבר'ה שהוא חלק מהקבוצה, מפרגנים לו, הכוכבים מדברים איתו כשפוגשים אותו במסדרונות, אבל לבעוט הוא אף פעם לא ידע. ובכל זאת החיים בשבילו הם חלום, הוא חלק ממשהו גדול ומופלא, הוא לובש את החולצה שכתוב עליה הדבר הנכון, הדבר שהוא היה מת להיות בעצמו, אבל אף פעם לא יהיה.

את מר זילברשטיין הצעיר אתם מכירים מהסיפור על המיול. למי שלא קרא אספר על קצה המזלג שמדובר בבחור, בן גילי, שתקוע איתי מגן הילדים. מוטי, שריד סנדוויץ' למשפחתו המכובדת, מכהן, לפחות כל חייו עד כה, בתפקיד הכבשה השחורה בחמולה. אחיו הגדול, טייס בחיל האוויר. אחותו, כירורגית מצליחה ואחיו הצעיר סיים את לימודי המשפטים וכבר התקבל לעבוד במשרד מכובד בעיר הגדולה. לא אחת, אביו המעודן, טורח לציין שמדובר בטעות שהגיחה לעולם ברגע של חולשה של אימו, לכולם במושב היו אז שלושה ילדים וגם היא רצתה להיות כמו כולם. בקיצור, זה לא מפתיע כלל שמוטי, עם נתוני פתיחה כל כך נמוכים, לא הפרה הכי מניבה במשק וכמעט כל זהב שהוא נוגע בו הופך במהרה לזבל אורגני מהסוג הנחות.

השנים חלפו, מוטי המשיך לכהן בתפקיד "האח הכושל" ולאחר חיפושי קריירה נרחבים הוא מצא מקום רציני לעבוד בו. לאחר ועדה מושבית מורחבת שכללה שלושה אנשים באופן תיאורטי ואחד באופן מעשי (במקרה היה זה מר זילברשטיין האב) נבחר מוטי ברוב קולות לתפקיד הנחשק של קורא המונים המושבי, הוא עובר בין השעונים בשדות ורושם את צריכת המים. לא מפתיע איפה שמוטי התרגש כמו ילד למראה הקומפאס שהגיע למשק לסוף שבוע. "איזה יופי," הוא צהל, "אתה בא איתי מחר לקרוא מונים". מצד אחד, אין ספק שסירוב מוחלט היה הדבר הנכון אולם מצד שני, זה יכול להיות מבחן לא רע לטייל יום שלם בשבילים שסובבים את המושב. אז טעיתי והשבתי בחיוב וכמו שכל מ"כ מתחיל בצבא יודע, ואני כנראה שכחתי - "על טעויות משלמים".

קצת אחרי לפנות בוקר ואני יוצא החוצה לקראת ג'יפ קומפאס הנם בחנייה. כתמיד אני מקדיש כמה דקות לסיבוב סביב היצירה. החזית העצובה של הדגם הקודם הוחלפה בקלסתר פניו הנאים של הגראנד שירוקי. כמו כל ג'יפ שנולד גם כאן הקפידו על שבע השורות בסבכה והתוצאה הסופית נעימה למראה. פנסי הערפל נטמעים בפגוש ומשתלבים בחזית בסולידיות. בצידי הרכב לא נגעו (ואם נגעו עשו את זה סולידי למדי). את הג'יפ שאנחנו קיבלנו מישהו לכלך בכתמי ניקל מיותרים על המראות והידיות (לפחות האחורית מבין השתיים אמורה להיות נסתרת במסגרת הדלת). אם מתעלמים מתוספות הניקל, עניין של טעם, העיצוב נראה מאד, על גבול האלגנטי.

הכניסה פנימה נוחה ומרווחת, מלפנים ומאחור. הכיסא, מרופד בבד פשוט, מרגיש קצת זול אבל הישיבה עליו נוחה למדי ואפילו תומכת. כיוון הכיסא הידני מאפשר לישבן ולגב לקבל את הזוית הנכונה ואני מכניס את המפתח לסוויץ'. הדש-בורד מגיע גם הוא מסביבה מנצחת ותואם לאחיו המוצלח, הרנגלר החדש. ההגה גדול, אחיזתו נוחה והלחצנים עליו פשוטים ונוחים לתפעול. כל המתגים של הקומפס מרוכזים במקום אחד מרכזי, תחת הרדיו. בין שני הכיסאות מצויה קונסולה עם תא קטן ומשען ליד שמריח, איך להגיד את זה בעדינות, קצת כמו פלסטיק סוג ב'. מישהו אי שם למעלה רצה להזכיר לנו שמדובר, אחרי הכל, ברכב הכי זול במשפחה. הרדיו, כמו שאר דגמי ג'יפ, משלב מסך מגע ומצלמת רוורס ונראה בהחלט מתאים לימים ההם ולזמן הזה. בקיצור, חלל הפנים נוח, יעיל וקל לתפעול, אך אינו מפגין השקעה עיצובית מיוחדת.

המפרט הבטיחותי של ג'יפ קומפס בהחלט עונה על כל הציפיות. 6 כריות אוויר, מערכת למניעת נעילת גלגלים ABS , בקרת אחיזה Traction Control , בקרת לחץ אוויר כולל צג TPMS, רביעית דיסקים, מערכת עזר ללחץ בלם Brake Assist ועוד שלובי אותיות באנגלית שלא ממש מעשירים את הידע. למרות שמדובר ברכב שטח לכאורה, בניגוד למה שאנחנו רגילים, הקומפאס לא נמצא בקצה השלילי של מד זיהום האוויר. לא שמדובר ברכב ירוק אבל דירוג 13 על הסקאלה בהחלט לא נפוץ בין הכלים שאנחנו בוחנים לרוב בג'יפולוג.

הנעת המצפן של ג'יפ מעירה ממרבצם 168 כוחות סוס, בצליל בנזיני נעים לאוזן ואני יוצא מהחצר ומתגלגל על כבישיו הצרים של המושב. בשעות כאלו נתקלים רק בתאילנדים חמושים בטרקטורים או ביוזי'ק על גבי טנדר טויוטה ישן, אני מנופף לו לשלום ושם לב שהראש שלי בערך בגובה ידית הדלת שלו. התחושה המוכרת של רכב גבוה ותנוחה שולטת לא ממש קיימים בקומפאס והוא מרגיש יותר כמו פרייבט ופחות כמו רכב שטח. את פסי ההאטה הגבוהים הקומפאס עובר בדילוג קל ונעים, כמעט בלי מרגש, נקודה לזכות המתלים הרכים. בין הנקודות הבודדות שהמתלים הללו יקבלו היום.

התכשיט מחכה לי ליד הבית, חמוש בצידנית קטנה ותיק. הוא ניגש לדלת תא המטען ומניח שם את הצידנית "וואלה, יש כאן מקום" הוא מודיע, סוגר את הדלת הגדולה ונכנס לכיסא הנוסע. האיש אכן צודק, תא המטען של הקומפאס מכובד גם כאשר הספסל פתוח וטומן בחובו 328 ליטרים, ספסל מקופל יוסיף עוד 940 ליטרים. "סע! יש לנו הרבה מונים לקרא היום" הוא מכריז "לפני שמתחילים בשדה של רובינשטיין הקמצן אנחנו צריכים לקפוץ לעיר להביא שעון מים מתיקון". כשמוטי מנצל מישהו, הוא עושה את זה עד הסוף. אני מפנה את חרטום הקומפאס לעבר היציאה מהמושב. בכניסה לתחנת הדלק אני מרגיע אותו שהוא לא צריך לשלם על כך ושברכב ההדגמה מותקן דלקן. אם כבר בשתייה עסקינן, על גבי הקטלוג מופיע הנתון המופלא בדמות 11.6 קילומטרים לליטר בודד. המספר בתיאוריה מרשים ביותר. בפועל, הצלחתי להגיע לנתון הזה בנסיעה על כביש פתוח, פנוי, תוך שימת דגש היסטרי על נסיעה רציפה, לא פרקטי בחיי היום יום, שם הקומפאס ילגום ליטר אחד של בנזין על כל 8 קילומטרים המצוינים בלוח השעונים.

אנחנו יורדים בירידה המפותלת לעבר תחנת הדלק. על הכביש הקומפאס מרגיש נוח מאוד, כמו פרייבט נעים למדי. מתליו הרכים מעניקים תחושה רגועה ואפילו מוטי משבח אותו ומעניק לו את המחמאה האולטימטיבית "זה יותר נוח מהסובארו 83 שלי". הקומפאס לוקח אותנו לכביש המהיר ואני מכייל את בקרת השיוט למהירות חוקית פלוס קצת. "מה זה הרעש הזה?" מוטי שואל "סגור ת'חלון". לא מוטי יקירי, זה האוטו. על הכביש המהיר, במהירות תלת ספרתית מדובר באחד המכוניות היותר רועשות שנבחנו על ידי. לא מדובר על רעש מחריש אוזניים, זה פשוט צליל רקע מטריד שלא מאפיין מכוניות מודרניות. הקומפאס הוא לא ארנבת רמזורים טיפוסית אבל בהחלט מספק את הסחורה והאצות מהמקום נותנות תחושה סבירה מינוס. דווקא בהאצות הביניים ידידינו מפתיע לטובה. לחיצה על הדוושה הימנית מאפשרת עקיפה נחושה גם במהירויות גבוהות למדי. הגיר הרציף, כמו בג'אסטי של מוטי, עושה עבודה טובה וחלקה ורק שימוש בבורר הידני מזכיר לנו שיש כאן סוג של הילוכים. בכניסה לסמטאות העיר התחתית הקומפאס מרגיש כמו בבית, גם לילד שנולד בחטא יש שימוש ועקרות הבית שחונות על המדרכה מול הסופר ימצאו בו חבר עירוני נאמן. ההגה גמיש מאוד ורדיוס סיבוב שאני לא חולם לנסות עם הטנדר היפני שלי נלקחים כאן בקלות ואפילו נשאר קצת מרחק ספייר. מידותיו הצנועות יאפשרו חניות נוחות גם במקומות צפופים ובחניונים עמוסים לעייפה.

בדרך חזרה מוטי נרדם ונתן לי מעט שקט. בירידה לשבילי הכורכר של שדות המושב כבודו התעורר בקפיצה ויחד אנחנו ממריאים צפונה, יש לנו כמה קילומטרים עד למונה הראשון והדרך לא פשוטה. השביל לזיתים של הרמן גרינפלד לא תוקן כבר שנים, מאז שתפסו אותו עם אשתו של מנדלסון, המזכיר המיתולוגי, בודקים את צפיפות הכותנה. קשה לקרא לשביל הזה משובש, מדובר על מקבץ בולדרים שבור שמאלץ את הקומפאס לעבודת מתלים. בעצם, לרכב אין ממש מתלים שיודעים להיפתח (להיסגר הם יודעים, אפילו ברעש). כל מעבר כזה מחייב אותנו "לחיות על הקצה". המק'פרסונים מלפנים והמולטי לינק מאחור לא ממש מאפשרים יותר מדי מהלך מתלה וחוסר בעזרי עבירות הופכים כל חצץ בשביל למכשול אמיתי והבולדרים של גרינפלד בהחלט מהווים אטרקציה לבחור בשחור. זווית גישה של 21 מעלות ונטישה של 32 מעלות אמורות להיות סבירות אבל עם מרווח גחון צנוע של 20 ס"מ ביום טוב, זה קצת מפחיד. כל מכשול כזה מחייב אותנו לתנופה קלה ונסיעה אגרסיבית כדי לעבור את המסלעה. הקומפאס לא ממש רכב למשחקי עבירות, בעצם הוא ממש לא. הדרך חזרה, לאחר קריאת המונה, עוברת בתמרונים ובסופה אפשר להכריז שכל כוחותינו שבו בשלום לבסיסם והבינו שזה לא המקום לרכב כזה.

"תעצור כאן!" מוטי מבקש סמוך למקשת האבטיחים של רובינשטיין הקמצן, המונה העשירי וכמעט האחרון ליום הארוך והמפרך "אני ארד לקרא את המונה". מוטי יורד וניגש למונה, פותח את המכסה ורושם את המספרים על הדפים שבידו. מוטי חוזר לקומפאס ומשליך את לוח הכתיבה על המושב הקדמי, במקום להיכנס לרכב הוא חוזר למקשה, מרים את ראשו, מביט ימינה ושמאלה ורץ שני תלמים מזרחה, תולש מגבעוליהם שני אבטיחים גדולים למדי ומתחיל להתקדם לעבר הקומפאס. "מה זה? מי שם?" נשמעת צעקה מתוך השיחים בקצה המקשה. מוטי, כבד גוף באופן עצמאי וחמוש בכעשרים קילו אבטיחים מתחיל את המרוץ לעבר הקומפאס. "תעצור, בן בליעל! אחרת אני יורה!" נשמעת צעקה וכמה שניות אחריה ירייה מפלחת את האוויר. כדור המלח חולף קרוב למוטי ואבטיח אחד נשמט מידו הימנית, הוא מחבק את האבטיח השני ורץ אחוז עמוק. "סע!" הוא צועק עליי וזורק את האבטיח על הספסל האחורי. "סע!" הוא בפאניקה. "מה אתה עושה?" אני צועק בחזרה "אתה גונב אבטיחים מרובינשטיין הקמצן? אתה נורמאלי?". אנחנו שוב בודקים את יכולת ההאצה של הקומפאס וכידוע לא מדובר בטיל בליסטי אבל סביר. אנחנו מאיצים בזריזות על שבילי הכורכר המשובשים ומגלים, לפחות בקמ"שים הראשונים, שלקומפאס יש מה להציע, שבילים מהודקים אמורים להיות ה"לחם והחמאה" שלו. גיהוץ השבילים שלו סביר כל זמן ששומרים על מהירות סבירה ולא נותנים למתלים הרכים לחבוט חזק מדי. החוסן המבני סביר ורק הצידנית של מוטי מרעישה מאחור כמו חבית ריקה במורד הירידה של הצרכנייה. "אל תדאג" מוטי מנסה להסדיר את נשימתו בדקות האחרונות "הוא לא יזהה את האוטו שלך, תן גז!".

מבט קצר בראי מבהיר לי שהזקן לא מוותר והטנדר סובארו שלו נחבט בבורות שאנחנו עוברים בטיסה נמוכה. מכה קטנה ימינה וסיבוב חד שמאלה מחליק את גופו של הקומפאס בדריפט של תת היגוי מרגיז. מערכת ההינע של הקומפס מפעילה ברוב הזמן את ה"סרן" הקדמי. ברגעי משבר, בעת איבוד אחיזה של הרכב מנותב כוח המנוע לגלגלים האחוריים עד לשילוב מוחלט של 50-50. למרות שמדובר על רכב כפול הנעה התחושה המרגיזה של ההנעה הקדמית משתלטת בסיבובים ואני מושך את הידית הקטנה ומשלב באופן קשיח את הדיפרנציאל המרכזי ומבטל את ה-Freedom Drive I הרופס.

"איבדנו אותו" מוטי מכריז ושלוש שניות אחרי הסובארו הישן מופיע לידינו, כמעט נחבט בדופן הימני. רובינשטיין הזקן מנופף בידיו וצופר נמרצות ואני שובר את ההגה שמאלה חזק, נמנע מלעלות על השדה החרוש של יוז'יק פלדמן. האצות הביניים של הקומפאס לא מגיעות מעולם המרוצים אבל נחושות מספיק כדי לברוח מהקמצן בלי יותר מדי נזק. "קח כאן ימינה" מוטי מצביע לעבר מעלה מסולע, לא משהו מרגש או קשה מדי, מין עליית סלע חדה עם אחיזה טובה ללא הצלבות, קלי קלות. אני מכוון את האף של הקומפאס ומתחיל לעלות. בשלב מסוים, באמצע העלייה, כבודו נעצר ומכריז "עד כאן!" הקומפאס, נצר למשפחה מכובדת, עומד במקום! בדיקה בלוח השעונים מבהירה שהנורית הקטנה בלוח השעונים מראה 4WD ויקירינו, כמו יתד יציב, נעוץ באדמה. כל גלגליו נושקים לרצפה וכל משקל גופו מונח על ארבעתם והוא לא זז, וזה בגלל שהגיר הרציף המתוחכם חושב שונה מאיתנו, בעיקר כשהוא מחליט שחם לו מדי... ולא, לא שכחתי לשחרר את בלם החניה. הסוברו שמגיחה בפראות ועוקפת אותנו נעצרת ליד הקומפאס ואני לא יודע מה יותר מביך, הסיטואציה עם האבטיחים או הפאדיחה של העלייה.

"ניחא הלואופוס הזה" רובינשטיין יוצא בריצה מהרכב וצועק עליי "אבל אתה? אתה גונב לי אבטיחים? בושה וכלימה! חוצפן!". אני קובר את ראשי באדמה, אין מה לעשות, האיש צודק, לך תסביר שזה לא אני ולי לא הייתה כל כוונה. אני מוכן לתלות בכל שעה נתונה על עץ פקאן גנבי חקלאות ואני שותף לדבר עבירה ועוד גניבה מהמקשה המיתולוגית של רובינשטיין, הכי קמצן במושב, איזו בושה! "אנחנו נשלם לך על האבטיחים" אני ממלמל "אנחנו מתנצלים, לא התכוונו לעשות את זה." אני ממרפק את מוטי "תשלם לו" מסנן מבין שפתיי. השקט מכיוון סחבן האבטיחים מבהיר לי שזה לא יהיה קל, קרב הקמצנים החל. מתוך שמו של רובינשטיין הקמצן אפשר להבין שלא מדובר בפילנטרופ ידוע אבל ראוי לציין שמוטי, מסיבות גנטיות, גם הוא לא מלך הנדבנים. אני פונה אליו בנחישות ובלי רגישות "תשלם לו! אתה גנבת את האבטיחים! אתה תשלם"
"תראה סבא..." הוא ממלמל "אני אשלם לך בבית" בשלב זה אני הולך לגלגל את הקומפאס למטה, משאיר את הסב והנכד ללבן את הדברים ביניהם, אני לא צד בעניין וגם לא רוצה להיות.

בסיכומו של היום אני יושב להסיק מסקנות. בשני המקרים מדובר על הילדים הלא מוצלחים של המשפחה. גם כאן וגם כאן מישהו עשה טעות שמקורה באופנה כזאת או אחרת. במקרה של מוטי, יש יתרונות קלים, מקבלים מדי פעם פירות וירקות, אמנם גנובים מסתבר, אבל טעימים. במקרה של הקומפאס, מדובר ברכב שבילי כורכר סביר, סטיישן נוח ומרווח, רכב כביש חביב, כנראה מזחלת שלג מוצלחת, רכב עירוני נוח לחנייה ואפילו לא מזהם מקסימלי. וככזה - כמכונית בינונית של קרייזלר הוא לא כל כך רע. אפילו די טוב. הוא נוסע בכביש בחרישיות של מכונית אמריקאית בינונית, הוא נוח בסה"כ, והוא נראה מגניב.

אבל למרות ההילה המשפחתית, המיתולוגיה האמריקאית וסבכת שבעת הפסים, רכב שטח הוא לא. ג'יפ קומפאס אף פעם לא היה אמור להיות ג'יפ וגם כרכב כביש-שביל הוא לא מי יודע מה. הוא היה אמור להיות מה שהוא כן - מין מכונית כלאיים משפחתית מגניבה, עם פוזה ועם גובה, ועם אחת המדבקות הכי נכונות בעולם הרכב - המדבקה של אחד המותגים שכולם אוהבים - ג'יפ. והמדבקה הזו היא שעושה איתו חסד, אבל היא גם זו שמחייבת אותו להפגין איזה שהוא מינימום סביר של יכולות, מה שקצת קשה לו.

מנוע: בנזין, נפח 2,360 סמ"ק
הספק: 168 כ"ס/6,000 סל"ד
מומנט: 22.4 קג"מ/4,500 סל"ד
תיבת הילוכים: CVT רציפה 6 מהירויות
הנעה: Freedom Drive I, נעילת דיפרנציאל מרכזי
מתלה קדמי: מק'פרסון
מתלה אחורי: מולטילינק
צמיגים: 215/60 R17
אורך/רוחב/גובה/בסיס גלגלים: 4,405 מ"מ/1,810 מ"מ/1,630 מ"מ/2,635 מ"מ
משקל עצמי/: 1,475 ק"ג
נפח מיכל דלק: 51 ליטר
בטיחות: 6 כריות אוויר ABS, ,TPMS, Traction Control, Brake Assist, EPS
מרווח גחון: 20 ס"מ
זוית גישה: 21 מעלות
זוית נטישה: 32 מעלות
תאוצה 100-0 קמ"ש (יצרן): 11.3 שניות
מהירות מירבית (יצרן): 185 קמ"ש
צריכת דלק ממוצעת (יצרן): 11.6 ק"מ/ליטר
צריכת דלק ממוצעת (מבחן): 7.2 ק"מ/ליטר
מחיר דגם נבחן: 189,000 ₪.

4 תגובות

hogi - 30-09-11, 17:37
- תגובה
החזית ממש עושה חשק אבל מאחור הוא כל כך מכוער שאפילו עם השיפורים שתיכף יצוצו לו, בחיים לא הייתי קונה אותו

רני דקל - 30-09-11, 17:57
- תגובה
אפילו לא מילה על המושב האחורי? יש במושב נקודה שלא מרופדת כמו שצריך ובכל מכה הכי קטנה הגב חוטף וחזק.

אומי5 - 30-09-11, 23:44
- תגובה
תגיד אייל, אתה פשוט בונה על זה שעוד לא הגיע אינטרנט למושב שלך, או על זה שמושבניקים לא יודעים לקרוא? אם מישהו בקיבוץ היה כותב ככה על חברי המשק הוא היה עובר להשקייה לכל החיים

paul1 - 04-10-11, 08:23
- תגובה
אני, במקומם של מכשירי תנועה, הייתי מתבייש לשלוח את הרכב הזה למבחן שטח.גם גיר רציף וגם הנעה קדמית? WTF? זה יותר גרוע מטוסון. אפילו הטריוס החדש נראה לידו כמו חיית שטח.