מסלול לשבת: מערות בשפלת יהודה

איך מגיעים לנקודת ההתחלה: נוסעים על כביש 35 מזרחה (ניתן לרדת מכביש 6 במחלף לכיש). יורדים דרומה בכביש 3415 עם השילוט ללכיש. לפני שער המושב פונים ימינה עם השילוט לתל לכיש.

נקודת סיום: צומת קיבוץ דביר.

נקודות בדרך: תל לכיש, מושב לכיש, שמורת סמך, מערת סמך, חרבת סמך, שמורת גבעות גד, גבעת גד, חרבת מגדל גד, מערות חזן (אמציה), חרבת זיצא, יער אמציה, סכך אדוריים, נחל כלך, חרבת זעק, יער להב, קיבוץ דביר.

עבירות: רוב המסלול נע על גבי שבילים מהודקים. בחורף, אחרי גשם, המסלול יהיה מאתגר. העלייה לגבעת גד מהווה אתגר עבירות  אופציונאלי.

ניווט: קל. כל המסלול נע על גבי שבילים מסומנים היטב ושטחים חקלאיים. הניווט נעשה בעזרת מפות טיולים וסימון שבילים, מכשיר GPS ותוכנת ניווט עמוד ענן.

קובץ טיול מערות בשפלת יהודה. הצג מסלול בעמוד ענן

זמן משוער: 10-8 שעות, תלוי במספר ובאורך ההפסקות.

עונה מומלצת: סוף החורף ותחילת האביב יצבעו את האזור בירוק ואדום (כלניות). בוץ החורף יהפוך את הטיול  לאטרקטיבי יותר עבור חובבי העבירות.

ציוד הכרחי: רכב שטח, ציוד חילוץ בסיסי, ציוד עזרה ראשונה, מפות טיולים וסימון שבילים כרמל, מכשיר GPS, גלגל רזרבי תקין וכלי עבודה בסיסיים, מכשיר טלפון סלולארי, מים.

מגבלות צה"ל: חלק מהטיול עובר בשטחי אש, יש לתאם מול מתא"ם פיקוד מרכז.

יש לי חבר, בועז שמו. קראתם על קורות חתונתו בהרחבה במבחן הדרכים של ריינג' רובר ספורט. בועז הוא טיפוס חרדתי מעט והיפוכונדר הרבה. כזה חובב מחלות הוא חברי היקר, שחשב ללמוד גרמנית רק כיוון ששמע שב"דר-שפיגל" יש מוסף בריאות  יוצא מן הכלל. מצבה הביטחוני של המדינה יחד עם האיום האירני מדירים שינה מעיניו של בועז ובכל פעם שבועז לא יישן זה הופך להיות, משום מה, הצרות שלי. הטלפונים המסבירים על סופינו הקרוב הפכו לשגרה ומתקיימים על בסיס יומי.

יום אחד, בעודי חוכך במחשבתי לאן אטייל בסוף השבוע צלצל הטלפון, הצג הראה לי את מספרו של בועז ואני, במקום ללחוץ על "דחה" ולקנות עוד שלוש דקות של שקט, עניתי. "תשמע," הוא נשמע לחוץ. "יש לי תוכנית! אתה זוכר שדיברת על זה שההיסטוריה חוזרת על עצמה?" השאלה רק מחדדת את זה שאני מדבר שטויות. "אז אני חושב שהמקום הכי בטוח זה מתחת לאדמה." - "רעיון מצוין! אז אחרי שתמות יקברו אותך מתחת לאדמה ולי יהיה שקט."

"אתה לא מבין," עכשיו יגיע הסבר מלומד, "אנחנו צריכים לחפש מערה. יום שישי בבוקר,תאסוף אותי בשש, אנחנו נוסעים לשפלת יהודה." - "טוב," אני גם ככה צריך לספק את המסלול החודשי, "קבענו!"

העצירה בחניית תל לכיש מלווה במלמולי חוסר שביעות רצון מהמושב הימני. "אין כאן מערה," והמלמולים מתגברים לקיטורים בפועל. אנחנו יורדים מהרכב ומגלים בכניסה לאתר תיבה ובה דפי מידע על האתר. "סתם בזבזתי שעה בבית ללמוד את כל החומר," אני חושב לעצמי "הכול כתוב כאן!" אנחנו לוקחים דפי מידע ועולים לעבר התל. "אתה יודע שלכיש היא אחד הישובים הקדומים והחשובים בארץ? מקור שמה לא ידוע. מה שכן ידוע, היא הייתה אחת הערים הנודעות ביותר במקרא."

"אין כאן אף מערה." בועז נכנס בשער העיר החרבה.

לכיש קיבלה בזכות את התואר "עיר מקראית", באמתחתה לא מעט היסטוריה. היא מוזכרת לראשונה במקרא בתקופת יהושע בן נון כאשר נכבשה על ידו. רחבעם חיזק את העיר, אמציהו מלך יהודה נמלט לכאן ומת כאן. סנחריב מוזכר כמי שכבש את העיר. בקיצור, רוב התנ"ך וגרורותיו ביקרו כאן בזמן כזה או אחר.

"איפה יש ארומה בעיר הזאת?" בועז שכח מהמערה. אנחנו נכנסים בשער ופונים היישר אל "חדר המכתבים" בו התגלו מכתבי לכיש הידועים. "אין כאן מערה" בועז ממשיך להציק, "וגם אין כאן ארומה, אני חוזר לג'יפ לחכות לך שם, במזגן." הוא יורד במדרגות הברזל ולבטח שכח שהמזגן לא עובד. אני מנצל את השקט כדי לטייל בעיר. תחילת הסיור מתחילה בשער העיר. מהשער הענק, כנראה הגדול שבערי ישראל של התקופה ההיא, נשארו מעט שרידים בצורת מגדלים. סמוך לשער קיים חדר המכתבים, המקום בו נתגלו "מכתבי לכיש" שהם בעצם שברי חרס עליהם סותת כתב עברי קדום. רוב החרסים שנמצאו מוצגים כיום במוזיאון הבריטי בלונדון. התל מציע מספר תצפיות אל עבר הרי חברון ודרום שפלת החוף, הריסות הארמון במרכז העיר מציגות מבנה גדול, כנראה גם הוא "מגדל שלום" של אותה התקופה.

"תודה שחזרת." המציאות חוזרת אליי רגע אחרי שאני נכנס לג'יפ. הגאון גילה את אמריקה - המזגן לא עובד. "אנחנו בדרכינו לעבר מערת סמך." אני מדביק את מכשיר הניווט לשמשה. "יופי" בועז מרוצה "אני באמת צריך מערה טובה."

הדרך לשמורת סמך עוברת בשדות החקלאיים של מושב לכיש. מי שתהה איפה זה "ענבי טלי מושב לכיש – כל עינב זהב" – זה כאן. את גדר השמורה מזהים מרחוק ונסיעה לאורכה מתחברת לשביל כחול שיוביל אותנו אל המערה. המערה עצמה מורכבת ממספר כוכים קטנים ומעט מסריחים מגללי עזים ופרות. בתור המערה הראשונה ליום הטיול היא די אטרקטיבית ואין ספק שילדים ימצאו בה הנאה.

"זה לא מספיק עמוק..." בועז ממלמל, "אי אפשר לסמוך על מערונת שכזו. ממשיכים." אנחנו עולים במעלה השביל שמוביל אל חורבת סומך, לידה מצוי קבר שיח עבדאללה. בשמורה עצמה קיימת אוכלוסיית צבאים והילדים או הרעבים שבנינו יכולים לחפש אותם.

העלייה לגבעת גד היא הנקודה בה הטיול מקבל מעט אטרקטיביות עבירותית. מדובר על מסלעה מכובדת שאפילו חייבה אותנו להפעיל את נעילת הדיפרנציאל האחורי. הטיפוס למעלה הזכיר לנו קצת שיש לנו רכב שטח אמיתי. מי שלא מחפש את הריגוש, או מצויד ברכב שטח עדין יותר, יכול לעקוף את העלייה ממזרח. אנחנו מגיעים למעלה, עוצרים, יורדים מהרכב ומביטים מסביב. "איפה המערה?" - "אין כאן מערה" אני נהנה מהנוף הנפרש מולי. - "אז למה עצרנו?" האכזבה נשמעת בקולו.

"למה עצרנו? תסתכל מסביב!" אני פורש את ידי, "איזה נוף עוצר נשימה"

"יופי" הוא ממלמל "אין כאן מערות! אנחנו זזים." הוא מסתובב וחוזר לג'יפ. אני נשרך אחריו ואנחנו ממשיכים לעבר קבר השיח שנמצא על הגבעה. "אולי נרד לראות את הקבר?" אני מציע. - "ואולי לא?" אני משאיר אותו לרטון על כסא הנוסע ויורד לעשות סיבוב. מבנה אבן מרשים יחד עם בור מים עמוק אנחנו מתחילים לרדת במורד הגבעה. בשלב מסוים אנחנו פוגשים אספלט ומתגלגלים בדרך למערות חזן.

מערות חזן הן אחד הפספוסים התיירותיים הכי מצערים שנתקלתי בהם. יזם מהאזור הניח תשתית נהדרת לחוויית טיולים מיוחד במינה. מסיבות שאין לי מושג מהן, הפרויקט נתקע וכיום המערות עומדות נטושות, חלקן נעולות, מסורגות ולחלקן האחר יש גישה נוחה ומסודרת. למרות האזהרות המפורשות במקום בועז מתלהב כמו ילד בן 6 ורץ ממערה למערה, מכוך לכוך ולא מפסיק להתלהב. "בוא תרד למטה" הוא קורא לי "איזה יופי של מערה!" - "לא תודה!" הקלסטרופוביה שלי צפה למעלה "אני לא נכנס למקומות כאלו, לא בשלושים שנים הקרובות בכל אופן."

"אתה חייב לראות את זה" קולו מגיח דרך חור אחר באדמה "זה מה שאני קורא מערה!" - "אני שוב מוותר, תהנה, תתרווח." אני מתיישב על אחד הספסלים המטים לנפול וממתין שבועז יסרוק את המערות מלפני ומלפנים.

אחרי מספר דקות הוא יוצא החוצה. "בוא נמשיך הלאה" - "מה קרה, לא מצאת מערה טובה מספיק?"

"זאת מערה לא רעה שם," הוא מצביע לנקודה כל שהיא בשטח הרווי פתחים, "אבל חייבים גיבוי!"

"גיבוי למה?" אני מנסה להבין. - "אל תהיה כזה תמים, גונן,  זה מקום מוכר, כל עם ישראל יגיע לכאן ביום פקודה."

"תקשיב אתה" אני קם "אף אחד לא יבוא לכאן! כול האנשים הנורמאליים יישארו במקלט שלהם או במקום מוגן אחר. אף אחד לא יבוא להתחפר במערה מימי טיכו." "עוד מערה אחת?" הוא מנסה להתחנף. - "אחת!" אני מרים אצבע. "אחת בלבד!"

אנחנו חוזרים לג'יפ באווירה מתוחה. עוד כמה מטרים באספלט ואנחנו בכיוון חורבת זיתא, מבנה קטן ושולי מאבן שלא ממש מחייב עצירה. יער אמציה שאחריו הוא מקום מעולה לעצירה קפה ואנחנו מנצלים את הצל כדי לנוח קצת ולעדן קצת את האווירה המתוחה. סכר אדוריים הוא התחנה הבאה שלנו וממנה אנחנו נכנסים לתוך שטח אש. זה הזמן לוודא שהיום שבת, או שתיאמנו עם מתא"ם פיקוד מרכז, ולתת גז על השבילים המהירים והמהודקים. הג'יפ מטלטל אותנו מצד לצד ואני מתעלם באלגנטיות מגניחותיו וקיטוריו של בועז.

בסוף שטח האש אנחנו מטפסים על גבעה טרשית ומתחילים אט אט לקבל את נוף הביניים בין המדבר לשפלה, צהוב מול ירוק. יער מורן, שנראה יותר כמו חורשה מוזנחת, הוא הנקודה הבאה שלנו בדרכינו למערה הבאה. לאחר מכן עולים על הכביש לשומריה בדרך לחציית נחל כלך. המערה הבאה שלנו היא סוג של הפתעה. בניגוד לכל שאר החורבות הממוטטות והמערות המוזנחות שראינו לאורך כל היום כאן מדובר על סיפור אחר לגמרי.

חורבת זעק קידמה את פנינו עם שער ומספר טלפון. חייגנו, מהצד השני של הקו קיבלנו הזמנה להיכנס להפתעה הגדולה של היום. דורינה ודודי דהן (השם האחרון מצלצל מוכר לחובבי הספורט המוטורי הוותיקים באתר, מדובר על אחד ממתחרי המסלול האגדי באשקלון) מטפחים את המקום והפכו אותו לפנינה אמיתית באמצע שום מקום. בשרידי כפר יהודי מימי מרד בר כוכבא ניתן ליהנות מאטרקציות תיירותיות שבראשם עומד יקב בסגנון עתיק המצוי בתוך מערה מרהיבה, אפשרויות לינה שונות, אירועים או סיורים מודרכים במערות שנמצאות במקום. את כל הפרטים ניתן לראות ב- www.zaak.co.il. יש לתאם הגעה מראש.

בסוף היום בועז חזר הביתה ברגשות מעורבים. האם הממ"ד בביתו אמור להספיק ביום פקודה? האם בועז יכול לסמוך על כוחות הביטחון ולישון בשקט? למרות מחאותיי אני בכל זאת אעלה כאן את שאלתו של בועז: האם אפשר לרשום מערה בטאבו ולמנוע מכל עם ישראל לתפוס לו את המרחב המוגן? אולי מישהו ממנהל מקרקעי ישראל קורא את זה?