תערוכת הרכב העולמית פרנקפורט 2009 – יש חיים בשטח?

השעה תשע בבוקר וגמרתי לאסוף חומר לכתבה

לפני שעה התייצבתי בשערי המסה, גני התערוכה של פרנקפורט. אני פה על תקן של עיתונאי שטח, ונאמן לכם הקוראים צעדתי לתצוגות של לנד-רובר וג'יפ, הסמוכות זו לזו על פי המפה. אקדיש להן את הבוקר, יש מספיק זמן לראות מכוניות-על אחר כך. ללנד-רובר ביתן מעוצב בשחור, ומכוניות אפורות (כסופות?). יש דיסקברי 4, שלא נראה שונה מדיסקברי 3 למעט הספרה 4. יש פרילנדר 2. וכל מיני ריינג'רוברים, אחד יותר מונמך מהשני. צבע הקירות משקף  את ההווה האפור של מותג ה4X 4 האנגלי. יש בתוכו רק כתם צבע אחד – כתום - דיפנדר 90, תזכורת של עבר מפואר. האם בעוד שנתיים (פרנקפורט היא תערוכה דו-שנתית) הוא עדיין יהיה פה?

עברתי לאולם השכן, שם קרייזלר ובתוכה Jeep מתארחות אצל בעל הבית החדש, פיאט. האולם האיטלקי הוא זה שמבלים בו הכי הרבה זמן, ללא ספק. קודם שוכנת כאן המכונית החדשה היפה ביותר בפרנקפורט – ה458 איטליה של פרארי. הם יודעים לעצב האיטלקים, אלוהים. והם יודעים גם למכור – כל קבוצת פיאט מוצפת בדוגמניות על, מרוחות על הדגמים המוזרים של לאנצ'יה, המגניבים של פיאט ואברת', על קימורי האלפא-רומיאו האדומות, וכמובן פרארי. אני מזיל ריר על הפורמולה אחת שמקשתת את הביתן, והולך לבדוק את הרכש החדש.

בפינת האולם האיטלקי שכולו אדום צהוב ובלונד, עומד ביתן שחור-אפור. קבוצת קרייזלר. לפני עשור אימפריה של עיצוב וחדשנות, לפני שנה אימפריה על סף קריסה.  היום? כלום, נאדה. למשפרי הבוטיק הגרמניים הפסיכוטיים ברבוס והאמאן יש שטחי תצוגה גדולים פי כמה. חיפשתי את הג'יפים. במקום בלונדיניות, מצאתי שני בלונדינים לא מגולחים, לבושים חאקי עם לוגו Jeep . הם אמורים להראות קשוחים, אבל הם נראים די עלובים, לצד ראנגלר סהרה (בשחור) ופטריוט (באפור כמובן). יש כאן עוד ג'יפים? אני שואל את אחד מהקשוחים. אולי התצוגה העיקרית בחוץ, אני נזכר בCamp-Jeep של פרנקפורט 2005. "לא אדוני. אבל מחר יהיו כאן צ'רוקי וגראנד צ'רוקי בספוטים של השניים האלו. אבל אני יכול להביא לך דיסק של תמונות" תודה רבה באמת.  

נכון, תת-התרבות המוטורית שנקראת 4X 4 מעולם לא הייתה מרכזית באירופה – במובן הזה אנחנו הישראלים שייכים למועדון של האמריקאים והאוסטרלים. אבל לפני ארבע שנים כשהייתי כאן, בתערוכה הזאת, שוק הSUV , הג'יפים, היה מלא חיים! ולפי פרנקפורט 2009, הוא לא גוסס – הוא מת. ונדמה שכמוהו תעשיית הרכב האמריקאית כולה.  בהעדר ג'יפים, אני מחפש סימני חיים אחרים של אמריקנה. יש פה ושם – בתצוגות קטנות של חברות מקומיות. אני מוצא אוסף מרשים של דראגסטרים גרמניים בנויים מהקטלוג של סאמיט-רייסינג, כולל שניים מונעים בסילון ; חברת יבוא גדולה שמתמחה ביבוא כל מה שקיצוני מאמריקה – קורבט ZR1 , שלבי מוסטנג, שבי קמרו, האמרים מנופחים ; ולא הרבה יותר.

בביתני חברות הרכב האירופאיות, היפאניות והקוריאניות (כבר לא שחקני משנה), אני מוצא אחידות בחוסר המחשבה הקריאטיבית – כמעט כאילו יש כאן משטרת מחשבות. בכולן מכוניות רגילות למדי, מונחות על מרבדי דשא סינטטי ומחוברות לחוטי חשמל. הן לא אפורות ולא כסופות – הצבע השולט הוא לבן, עם קישוטי פרחים. זה שלב בהתפתחות היצירתית של ילדות, אני מכיר את זה מהבית – עוד מעט הם יעברו לצייר לבבות וורודים. אצל כולם סיסמאות דומות שמדברות על Change , Life , Eco . אני מחפש קצת שטח, מעט בוץ בקצה הדשא. צריך להתאמץ. בפינה של תצוגת טויוטה הבוהקת עם שפע דגמים היברידיים וחשמליים,  עומדת ההשקה המעניינת עבור השוק הישראלי – לנדקרוזר חדש. הוא גדול ומרשים יותר מהיוצא, ואפור כמובן. אנחנו עוד נתעמק בו לקראת ההשקה הישראלית. בחוץ, תחת שמיים אפורים, "מסלול עבירות". אפשר להצטרף לנסיעת מבחן לצידו של מומחה 4X 4 בלונדיני. טיפוס על גבעות מלאכותיות, הצלבות מפלסטיק, ושיפוע צד של 30 מעלות.  אפשר לנסוע בשברולט קפטיבה, יונדאי טוסון, ואיזה קרוס-אובר של אופל. חוויה משעשעת.

איפה כן היה מה לראות, מכוניות עם צבע ותשוקה? באולם האיטלקי, כמובן, אליו אני חוזר שוב ושוב  ובמכוניות המרוץ האמיתיות שמקשטות את פאתי הדוכנים. אלופות עולם – פג'ו 908, אאודי R15  אלופת לה-מאן, הסיטרואן של לואב, ועוד. ומכל האולמות הלבנים והירוקים, מושך את תשומת הלב זה של ב.אמ.וו. יש בו חיים, שוקקים, חיזריים. האולם הענק כולו הוא תצוגה אורקולית בלתי פוסקת. מסלול מרוצים שחור ונטוי מקיף אותו, מכוניות נוסעות עליו כל הזמן, מסכים שלוש מאות שישים מעלות יוצרים שמיים מלאכותיים ומוזיקה אלקטרונית מהפנטת. מצגת מרהיבה באמת תחת הכותרת הכול-כך גרמנית Efficient Dynamics . זה מרגש, ומצמרר לפרקים.

פרנקפורט 2009, תערוכת הרכב הגדולה בעולם, השנה שבא תעשיית הרכבה העולמית קורסת – סיכום שלי: מבחינתם של האירופאים, אמריקה מתה. טנדרים, SUV , רכב שטח - כולם ירדו לשאול איתה. מכוניות חשמליות הן לא מציאות עדיין, אבל גם לא קוריוז – הן לב התערוכה, אצל כולם, אבל נראה שלא מתוך אמונה אלא מתוך עדריות ופחד. בתור חובב מכוניות אני יכול להגיד תודה שאני חי בזמנים מעניינים.