אפשר לטייל עם ג'יפון בנגב?

שלושה ימים בנגב עם ג'יפון

"עם איזה רכב באת?"  שואלים אותי החבר'ה מסביב למדורה. "עם טויוטה", אני עונה מייד ומוסיף "אבל לא שלי". אני רואה את העיניים של בני שיחי סורקות את שורת רכבי השטח המשופרים שממול, מחפשות היילקס, פוראנר או לנדקרוזר 73. במינימום פראדו. ואז הן נעצרות, ננעצות בלא אמונה,  על הצעצוע.

אני מודה -  יש מידה של התרסה בלהגיע למפגש ג'יפולוג עם טויוטה ראב4. כולנו, לאורך כל מחזור החיים של הרכבים שלנו, רק משפרים, מוסיפים ומוסיפים מכל הבא ליד לרכבי השטח שלנו, שמראש לא היו חסרי יכולת. הראב, לעומתם, הוא חסר יכולת מראש.  הבה נקרא לילד בשמו- ג'יפון עירוני לא מיועד לשטח.

שוק הג'יפונים העירוניים, רכבי ה"פוזה של שטח עם יכולות של פרייבט",  צפוף ומצטופף יותר משנה לשנה. כל היצרנים רוצים קרוס-אוברים רכים, מכירים ביתרונות של עלויות ייצור נמוכות ומחיר מכירה גבוה, הנגזר מפוזה של גי'פ והשימושיות של סטיישן. נראה שלא צריך הרבה יותר מלתלות גלגל ספייר על הדלת האחורית ולהוסיף מערכת הנעה לכל הגלגלים כדי לצלם את הסטיישן בפוזות שטח מגרות, ולתת לאמהות מהפרברים תחושת הרפתקנות בדרך לחוגים ולקניון. אם נדמה לכם שהמשפטים האחרונים הם לא יותר מאוסף קלישאות- אתם צודקים. אבל  הקלישאות צודקות, במקרה הזה.

לקראת מפגש ג'יפולוג השנתי שנערך בסוכות האחרון, הצעתי לברק להצטרף אליו, ולנסוע ביחד, שני מבוגרים ושני זאטוטים בראב4 החדש שלו ל"אתגר ג'יפונים" – לבדוק האם, ועד לאן אפשר לטייל עם ג'יפון בנגב.

מעמיסים לקראת טיול

סטיישן גדול אמרנו? בהחלט. יש מקום לציוד לשלושה ימים, כולל כל האביזרים שדורשים הרבה מקום בטיול עם ילדים, כמו צידניות, אוהלים ומחצלות. חלק מאופנת השטח כוללת גלגל ספייר על הדלת האחורית, מה שמפנה מקום בתא המטען, ופסי גגון על הגג, מאפשרים קשירה נוחה של מחצלות הניילון הבדואיות. המושב האחורי בעל אפשרות הזזה לפנים, לטובת הגדלה נוספת של תא המטען, והסטיישן הרחב מאפשר לשים עוד משחקים ושאר ציוד נסיעה חיוני בהישג ידם של הזאטוטים, בין מושבי הבטיחות. המקרר מתחבר לשקע המצית בתא המטען, פריט חובה בסטיישנים, ואנחנו מוכנים לדרך.

בואי ואקח אותך לנגב, אחרי הכל

הבוקר שלאחר המפגש, חניון הגבס במכתש רמון. התייעצות סביב המפות, הילדים כבר בראב העמוס, שותים שוקו. קבוצות החברים הקבועות שאליהן הייתי מצטרף בוודאי בנסיבות רגילות, בוחרות במסלולים שעבור הראב יהיו מסוכנים  בעליל.  נראה שכל מסלול מתחיל או מסתיים במכשול בלתי עביר לג'יפונים, מה שדורש ממני יצירתיות בחיבור שבילים ואימוץ התאים האפורים כדי להזכר במאפיינים של מדרגות ומעברים שבדרך כלל לא זוכים למחשבה כלל. בסוף סימננו נקודות על המפה - ויצאנו לדרך.

מתחילים בנסיעת כביש דרומה, למישר. על הכביש, מדובר במכונית פרטית. המשקל הגדול נותן את אותותיו, הראב קצת מתקשה וקצת מגלגל יותר מקורולה בפניות – אבל עדיין מתקדם בקצב גבוה יותר משל רוב רכבי השטח האמיתיים, המגודלים, המתנדנדים.  בסוף הירידה למישר נכנסים לדרך המסומנת במורד נחל מישר. מאחורינו בשיירה קצרה שני דיסקברים, אחד שתיין בנזין מתומן צילינדרים, דגם נחשק מאוד מהשנתונים האחרונים, פעם ראשונה בשטח. השני מסניף סולר, מחומש צילינדרים, ממוגן ומשופר בצניעות לכדי רכב טיולים משפחתי- לא פחות ולא יותר. בבוקר הצטרף אלינו חבר האתר עם טרופר. בכל אחד מכלי הרכב שני מבוגרים ושני ילדים, עמוסים בציוד לשטח.

נחל מישר מתחיל בשביל מהודק, אבל הראב מגדיר מחדש "מרווח גחון צנוע", כשאבנים לא גדולות המונחות באמצע השביל נוקשות בתחתיתו. אי אפשר לפתח מהירות, חייבים להיות זהירים. מעברי אבנים שלא יגרמו לאף רכב שטח להיסוס, מחייבים כיוון חיצוני ומעבר איטי ומבוקר.

נחל מישר נשפך לנקרות, המציב דילמה. בדרך כלל בנקרות אנחנו מורידים אוויר כדי לצוף מעל ה"דשדש" שבולע את המומנט. צמיגים בלחץ מלא חותכים לתוך המצע הרך, גורמים לרכב להתאמץ. אבל במקרה הזה, כל מילימטר של מרווח גחון חשוב, והורדת לחץ אוויר משמעותה להתקרב יותר לאבנים האורבות בדרך, מחכות לנגוס במכללים העדינים של הראב. אנחנו מחליטים להתקדם בלי להוריד אוויר, מתוך כוונה לעשות כך אם יהיה בלתי אפשרי להתקדם. המנוע צועק, גז ברצפה, דיפרנציאל מרכזי נעול (היי, זה כמעט כמו ג'יפ אמיתי!) והראב בקושי זז. אני מחזיק את ההגה מסובב, הרכב מלחך את שולי הקוליסים כדי לא ליפול לתוכם ולחבוט בגחון. מדי פעם הצמיגים משיגים אחיזה טובה והג'יפון מקפץ הצידה, דורש תיקון מיידי. עם ההתקדמות, לקראת אמצע המסלול, מתחילים להרגיש שהגיר מתחמם. זה לא היה קורה אם היינו מורידים אוויר, אך למרבה המזל, בדיוק במקום הנכון מחכה לנו עץ שיטה מוכר. הפסקת בוקר, המחצלות נפרסות, הילדים משחקים, והגיר מתקרר. המשך הדרך קל יותר, ברק כבר מרגיש יותר בטחון, מתחמק כהלכה מאבנים אכזריות, מעלה את קצב ההתקדמות.

כביש-שטח

צהריים, כביש הערבה, נוסעים דרומה. גלידה בעין-יהב, הילדים מאושרים, וגם ההורים. במגרש החניה הראב חונה בין שני הדיסקברים, עושה למכוניות האחרות פוזה של רכב שטח קשוח. "אתם רואים- באתי עם אלו. מהשטח. אתם יודעים, ככה אנחנו הג'יפים, מטיילים.." הוא מגחך לעומת הפרייבטים שנוסעים בכביש מאילת ואליה. "בטח חשבתם שאני לא יכול". טוב, אל תתלהב מעצמך יותר מדי, יש עוד הרבה שבילים לפנינו.

נכנסים בנחל ברק, לכיוון הפארן. ההדורים בשביל הכבוש היטב מחייבים כבר להוריד אוויר. נוחות הנסיעה משתפרת פלאים, ואם להודות על האמת- בשבילים כאלו רואים מה הג'יפון יודע לעשות.  רכב שטח גבוה לא מרגיש כל כך טוב בשבילים, ונסיעה במכונית נמוכה וקטנת גלגלים לעולם תדרוש זהירות יתירה תוך כדי הוצאת הסתימות מהשיניים. הראב רץ על השביל, מחליק את ההדורים, יציב ורגוע. כשמתחברים לפארן השביל נהיה קצת יותר מאיים, אבל ברק כבר מנוסה ויודע להתחמק מהאבנים. שתי מדרגות סלע אקראיות דורשות מעט תשומת לב, אך הנסיון בן חצי היום משאיר אותן מאחורינו.

עצירה אחרונה להיום במיצר פארן. הג'יפון עושה פוזות למצלמה ליד הדיסקברי. במדבר, ליד הסלע הענק של המיצר, שניהם נראים כמעט באותו גודל. בבאר עדה תא המטען שוב מרוקן לצורך הקמת המחנה, אוכלים, שותים, הילדים משחקים ומטפסים על הגבעה שבחניון הלילה. הגיע זמן לישון.

מה, בעצם, הופך "רכב שטח אמיתי" לכזה, ומהו הגבול בו רכב פנאי שטח מודרני זוכה לכינוי המעליב "רך"?

הגבולות בין הסגמנטים, כך נראה, מעולם לא היו מעורפלים יותר. פעם היו רכבי שטח, ג'יפים אם תרצו, והיו מכוניות. וזהו. שנות ה90 הביאו איתן מושג חדש- SUV, רכבי פנאי-שטח, אשר לצד פרקטיות משפחתית בימי השבוע נתנו להנות גם מיכולות שטח לא מבוטלות בסוף השבוע. ג'יפון בימים ההם היה פשוט רכב שטח קטן, כמו סוזוקי סמוראי או ויטארה, בפרוש לא מעוטי יכולות שטח. אך בסוף שנות ה90 החלו הג'יפונים העירוניים, הרכים, לפלוש לחיינו. מה עושה ג'יפון, או לצורך העניין גם רכב שטח בגודל מלא- ללא ראוי לשטח? האם מתלים נפרדים? ממש לא. מתלה קדמי נפרד היה ענין שגרתי ברכבי שטח כבר מתחילת שנות ה80, וה"קינג" של מיצובישי היה הראשון להראות שגם מתלים נפרדים בארבעת הפינות יכולים לשמש רכב בעל יכולות שטח לא מבוטלות. היעדרה של שלדת סולם? מזמן לא, מאז שנת 1984 לפחות, עת הציגה חברת ג'יפ את הצ'רוקי אחוד המרכב. האם הגודל קובע? כשבשוק יש מחד סוזוקי ג'ימני זעיר ומצויין בשטח ומהצד השני לוויתנים דוגמת אאודי Q7 או ב.מ.וו. X משהו שהם ממש לא – ברור שהגודל לא קובע. האם פינוקים ואיבזור עדין מגדירים רכב  שטח לא ראוי? גם זה, כבר מאז הצגת הריינג'רובר המקורי לפני כמעט יובל- לא בתוקף. כנ"ל שמשות שטוחות, פח חשוף או יכולת נשיאת מטענים.

הגבול מתחיל להתבהר כשבוחנים פרמטרים כמו גודל צמיגים ומרווח גחון. זוויות מרכב גם הן נתון חשוב במשוואה. אך כאשר רכבי שטח ראויים ללא ספק מצויידים בצמיגים במידה 29" בלבד (דוגמת הדיסקברי של לנדרובר, או ג'יפ רנגלר), וכאשר SUVים רבים מסתפקים במרווח גחון צנוע של פחות מ20 ס"מ, כנראה שגם זה לא מדד טוב מספיק. האם זהו מבנה הגחון אשר אומר לנו אם הרכב אמור לבלות בשטח או לא? כאן כבר יש מובהקות גדולה יותר, כשלרוב רכבי השטח והפנאי-שטח, יש גחון חלק עם מכללים מוגנים, יחסית, בעוד ל"סטיישנים 4X4" מכללים בולטים מתחת לקו הגחון, ואביזרים פגיעים.

אם יש פרמטר אחד  לפיו מוגדר רכב שטח, מדובר בהימצאו, או היעדרו, של הילוך כוח. הילוך כוח הוא זה שיאפשר לך לצאת מצרות, וחשוב מכך- ימנע את הצורך להיכנס אליהן. נכון שלראב4 יש נעילת דיפרנציאל אורכית, המונעת ממנו להישאר חסר אונים לחלוטין כמו אחדים מחבריו לנישת הג'יפונים. אך הילוך כוח יהפוך עליה תלולה בה הגלגלים מקפצים באוויר ללא שליטה, לעליה איטית, נשלטת, וללא נזקים. הילוך כוח יהפוך קטע דרך מסולע למעבר איטי ו"מתגלגל" במקום למעבר קופצני ואלים. 

יש כלי רכב שמתגברים על חסרונו של הילוך הכוח בעזרת מערכות אלקטרוניות לבקרה על מהירות ירידה במדרון, למשל. מנגד, יש כלי רכב מגודלים ובעלי הילוך כוח שאין להם מה לחפש בשטח- הילוך הכוח נועד, ככל הנראה, לעזור בהורדת סירה לאגם. אך מכלול התכונות- צורת הגחון, המרחק מהקרקע, מידות הצמיגים ועוד- כולם יחד נותנים תמונה ברורה למדי לפיה אפשר להחליט האם רכב בעל הנעה לכל הגלגלים יכול להיות פרטנר ראוי לטיולים או לא.

בוקר חדש במדבר

אחרי הלילה השני שלו בשטח, הראב כבר מאובק ולא נראה כל כך עירוני. היום נוסעים הביתה. הזאטוטים אוהבים את נסיעת השטח, פחות את הנסיעה בכביש. לכן אנחנו מתכננים יום שישלב קטעי שטח וכביש, בכיוון צפונה. כביש 40 צפונה, עד נחל גוונים. נחל גוונים הוא מסלול למכוניות, הראב לא מתרגש. עליה תלולה בציר הנפט, בראשה שכבות צבעוניות לשמחת כולם. בפניה לכיוון חאן סהרונים שלט מאיים המזהיר כי הדרך מיועדת לרכב גבוה בלבד. מממ... ננסה בכל זאת?

למה לא, הרי אנחנו ברכב שטח, גבוה יותר מרוב המכוניות הפרטיות.  בשלב זה, כשברק כבר נהג בבטחון רב, לא הרגשנו בעיות מיוחדות בדרך. ירידה תלולה עם בורות שנחפרו בגלגלי רכבי השטח שעלו אותה, מבהירה לנו כי בעליה לא היינו מצליחים, אך הירידה עוברת בשלום. המשך הדרך, בירידה לנחל ארדון וחזרה דרך חניון בארות לכביש הראשי- עוברת גם היא ללא סיפורים מיוחדים לספר.  בשבילים המיועדים למכוניות, הראב מפגין את כישוריו, נוסע בבטחון מלא היכן שמכוניות "רגילות" נוסעות בחשש רב, ובנוחות הנמנעת על פי רוב מרכבי שטח גבוהים וכבדים.

קטע השטח האחרון אותו צלחנו היה בכניסה לחניון של חוות נאות, בה קנינו גבינות עיזים ויוגורט. למגרש החניה הזה מגיעות מכוניות רבות בדרכן צפונה או דרומה, למרות שביל הכורכר שבדרך. הראב, מאובק ועם מחצלות קשורות על גגו, נראה לנו אחרי כמעט שלושה ימים בשטח, כמו רכב שטח אמיתי. טוב, אולי רק כמעט.

השורה התחתונה? אפשר לטייל בנגב עם ג'יפון ללא הלוך כוח. אפשר, אבל לא מומלץ. תכנון המסלול חייב להיות מאוד מדוקדק, לא פשוט למצוא מסלולים לימים שלמים שנמנעים ממעברים טכניים או מעלות. הנסיעה כולה מחייבת גם היא משנה זהירות. החוויה לימדה אותנו דבר חשוב- ההבדל בין רכב שטח אמיתי לרכב שטח "בכאילו" הוא בבטחון שהרכב נותן בעת הנסיעה בשטח. הג'יפון, גם בקלים שבמסלולי הנגב- לא נתן רגע שבו אפשר להסיר את תשומת הלב מהנהיגה. כל אבן, גם אבנים שאנחנו לא רואים בדרך כלל, דורשת תשומת לב. כל קפל קרקע, כל קוליס- כולם רוצים להיות חלק מחווית הנהיגה, ואם לרגע לא תשים לב אליהם- העונש, בדמות מכה רועשת ברצפת הג'יפון- יהיה מהיר.